הגמרא במסכת שבת (קכז.) מסיקה ש”גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה“ מהעובדה שאברהם אבינו פרש משיחתו עם הקב”ה בכדי לקבל בסבר פנים שלשה ערבים שראה עוברים באזור.

אנחנו למדנו את הלקח הזה מדוגמתו של אברהם אבינו. אבל נשאלת השאלה – מנין היה לאברהם עצמו שזו הדרך הנכונה לנהוג בה? ולמה באמת גדולה מצות הכנסת אורחים מקבלת פני השכינה? יש שפירשו שאברהם ידע זאת מהשוואה פשוטה – הרי שיחה עם הקב”ה אינה מצוה לעומת הכנסת אורחים שהיא כן מצוה. אבל פירוש זה אינו מספיק – כי אם ההשוואה כל כך פשוטה – גם אנחנו היינו יכולים לעשותה ולא היה צורך בתקדים של אברהם אבינו או בגמרא שתגיד/תחדש לנו!

אולי נוכל להסביר את הרעיון כך: אם נבחין באחד שפורש משיחה מול הקב”ה בכדי לטפל בענין אחר – העסק נראה לנו חשוד בחילול השם. לכאורה, האיש הזה מחשיב את עסקיו האחרים יותר מהקב”ה (ואין חילול השם יותר ברור מזה – שהרי עושה את זמנו מול הקב”ה חולין ופחות חשוב מדברים אחרים שהוא מקדיש להם זמן). אבל במקרה של אברהם אבינו – תפיסת עולמו הביאה אותו להבנה עמוקה – הבאת אנשים להכרה בבורא על ידי מעשה חסד (כגון הכנסת אורחים) היא אינה חילול השם אלא בדיוק ההיפך – קידוש השם על ידי ששמו יהיה שגור בפי הבריות לשבחו על טובותיו. וכל זה בגלל שאברהם אבינו אינו עושה חסד על דעת עצמו אלא דוקא בתור עבד הממלא את רצון בוראו. זוהי דוגמא שריחוק משיחה מול הקב”ה היא בעצם קירבה למצוותיו ולמילוי רצונו.

לכן לקחה של הגמרא הוא ברור – קיום המצוות ומילוי רצונו יתברך הוא אינו מעשה נפרד משיחה מול הקב”ה – אלא מעשים אלו הם הם המשך השיחה ואפילו קיומה ברמה גבוהה יותר.