וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר (שְׁמוֹת כז:כ)

המדרש [תנחומא:ג] מעיר שעל פי רוב, אנשים משתמשים בשמן יותר צלול למאכל ופחות צלול למאור. ואילו כאן, התורה מכתיבה לנו סדר עדיפויות הפוך. השמן הכי צלול (זך וכתית) היה מיועד למאור, ואולם השמן הפחות ממנו בדרגת הצלילות (זך, אבל לא כתית) היה לשימוש עם המנחות ולבסוף למאכל. מובן שהמדרש איננו מעיר כאן הערה סתמית, אלא מעביר לנו מסר עמוק. הבה נגלה מהו.

אנו מחשיבים את האוכל בעיקר בהקשר לטעם ולניחוח שלו, על אף שאנו יודעים שתפקידו האמיתי הוא תזונה. לאחרונה, ישנם אנשים שמתמקדים בנושא הטבע ומנסים למקסם את בריאות האוכל – אפילו במחיר הטעם. אבל גם רעיון זה אינו אלא התמקדות במה שרוצים, הקפדה על אוכל ״בריא״ היא פשוט תוצאה של החלטה בוגרת הנובעת מהידיעה שאריכות ימים שווה יותר מאוכל טעים ולא בריא.

לעומת זאת, כאשר התורה מחליטה על חשיבותו של דבר מסויים, היא מבארת לנו שיש צורך באנאליזה ממוקדת כדי למצוא את הדבר הנכון והאיכותי לגבי אותו מצב. למשל, אם נאיר חדר מסויים בכדי לקרוא, סוג האור לא ישנה לנו אבל לכמות האור תהיה חשיבות עליונה. לעומת זאת, אם נאיר אולם שמחות לקראת שמחה כל שהיא, אזי סוג האור ישפיע הרבה יותר מהכמות.

לכן, כשמטרתנו היא להאיר, מבארת לנו התורה שאיכות השמן חייבת להיות ברמה הכי גבוהה – כי זה משנה. אבל לגבי אוכל? עדיף דווקא את הדרגה הנמוכה יותר של צלילות, כדי שלא נאבד את כל התזונה של השמן. ניקח למשל את הקמח. קמח לבן, מנופה שבעתיים ומזוקק, יכול לייצור לחם שהוא רך ו״פלאי״. אבל לחם מחטה מלאה, שאינו כל כך רך ותופח, עדיף בהרבה מהלבן מבחינה תזונתית.

כשנמשיך להעמיק בלימודינו על מלאכת המשכן וננסה להפיק לקחים לחיינו היומיומיים, נפנים רעיון זה. לא כל זיקוק או ניפוי הוא תמיד עדיף, וחובה להתחשב במטרותיו של התהליך.

אני חושב שבימינו אנו מבינים היטב רעיון זה. אני גם רוצה להוסיף שרעיון הקרבן גם הוא עדיין חי ונושם. אולי אנחנו נדרשים ״להקריב״ את אכילת המאכלים המזוקקים עד כדי אפס תזונה בכדי לשמור על בריאותינו. ואולי רעיון זה יעזור לנו להתמקד במטרת האוכל והתפקיד שהוא מגלם בעבודת השם שלנו.