הרמב”ם מסביר שעבודה זרה התחילה כדרך לאנשים להתקשר לה’. הם הבינו שלפסלים האלו אין כוחות משלהם, אלא מטרתם הייתה להשתמש בדברים הפיזיים האלו כדי להתחבר לכוחות הרוחניים הגבוהים, כדי להתקשר לה’. וזה אסור כעבודה זרה, למרות שהעובדים מבינים שכוחות האלה הם רק משניים לכוח המקורי של ה’. באופן דומה, כל סוג של ייצוג פיזי של ה’ עצמו אסור. למעשה, המביט (שער היסודות פרק ט) מסביר כי המצווה השנית של עשרת הדברות בדיוק מתייחסת לרעיון זה.

נראה שאנשים מרגישים צורך להתקשר לה’ בצורה מוחשית.

למרות שבני ישראל הבינו שמשה רבנו היה רק שלוחו של ה’, הם הרגישו כי בלעדיו לשמש כצינור כדי לסיע על הקשר שלהם עם ה’, הם לא יוכלו להתיחס לה’ כראוי. לכן, כאשר משה לא חזר בזמן המיועד, יצרו עגל הזהב כדי להחליף אותו כצינור היחסים שלהם עם ה’.

זהו ההסבר של העונג יום טוב על מה היה חטא העגל. אבל נשאר לנו לחשוב, “אז איך נצליח להתקשר לה’ אם יש לנו צורך זה?” אני רוצה לחדד את הנקודה הזאת. קראתי פעם תגובה לאנשים המתלוננים שהם לא יכולים להבין את דרכי ה’: “אז מה אתם רוצים? אלוקים שאתם יכולים להבין?! “ההסקה מזאת ברורה: אנחנו מרגישים צורך להבין הכל, ואנחנו מנסים להסביר דברים כדי שנוכל להתייחס אליהם. עם זאת, עקרון היסוד להיות עבד ה’ הוא להבין, כמו שאמר הרמב”ם בי”ג עקרים, “אֵינוֹ גוּף. וְלֹא יַשִּׂיגוּהוּ מַשִּׂיגֵי הַגּוּף, וְאֵין לוֹ שׁוּם דִּמְיוֹן כְּלָל“. משמעות הדבר היא שככל שאנו מכירים באי יכולת שלנו להבין את ה’, כך הקשר שלנו כעבד ה’ יגדל.

כדי להמחיש את המושג הזה, דמיין ילד קטן בכיתה א’ שלומד פסוק של התורה מהרבי שלו. מבחינתו של הילד הזה, הוא חושב שהוא מבין לחלוטין את הפסוק. אביו של אותו ילד מגיע לשיעור באותו לילה ושומע מערך של הסברים של הפסוק מרש”י, רמב”ן, ספורנו, אבן עזרא, וכו’. כשאבא זה יושב עם בנו ללמוד את הפסוק, והבן רואה את מבט הריכוז של אביו (כפי שהוא מנסה לסדר במוחו את כל ההסברים השונים והסותרים) הוא אומר “אבא, אני אסביר לך את הפסוק!”. כולנו מכירים שרמת ההבנה של הילד הקטן אינה מגיע אפילו למקום שהשאלות מתחילות. ככל שאנו לומדים את התורה עמוק יותר, כך אנו מבינים יותר את הפער בין קריאה פשוטה של הפסוקים ובין הבנה מלאה. הצורך שלנו לסגור את הפער הזה אינו ביטוי של השירות שלנו לה’, אלא היא עצמית כדי שנוכל להרגיש בשליטה (בניגוד למישהו שרוצה ללמוד כדי לדעת כפי יכולתו ). אנחנו חיים בתקופה שיש הרבה אנשים שמרגישים שהם יכולים להיות מבקרי התנ”ך או “מתקנים את הטעויות של חז”ל” (ה’ ירחם עליהם!). אנשים אלה נכשלו בחטא העגל. ה”ערליכע ייד מכיר בכך שחוסר הבנה זה מקרב אותו יותר לה’. עם זאת, יש לנו חובה ללמוד, לחקור ולהרחיב על הרעיונות של התורה כדי להבין אותו ככל האפשר. תמיהה זו, היא משהו שדתיים מסתדרים איתו, וה”רב ערב “- המסיתים בחטא העגל – היו (ועדיין הם) נבוכים ממנו. השנה, כשאנו קוראים על חטא העגל, הבה ניגש ללימוד התורה שלנו באמצעות המימרה של שלמה המלך “אָמַרְתִּי אֶחְכָּמָה וְהִיא רְחוֹקָה מִמֶּנִּי” (קהלת ז:כג).