“וְאִם מִפְּאַת פָּנָיו, יִמָּרֵט רֹאשׁוֹ–גִּבֵּחַ הוּא, טָהוֹר הוּא” (ויקרא יג:מא)

“אִישׁ-צָרוּעַ הוּא, טָמֵא הוּא; טַמֵּא יְטַמְּאֶנּוּ הַכֹּהֵן, בְּרֹאשׁוֹ נִגְעוֹ” (ויקרא יג:מד)

חז”ל מלמדים אותנו שצרעת אינה באה כמחלה גופנית בלבד, אלא כדרך להראות לנו על מחסור או מחדל בעבודת ה’ שלנו. כיום קיימות הקבלות לרעיון זה של צרעת במחלות הגופניות שלנו, ונשתמש בחום כדוגמה. כשאדם סובל מחום, זהו באמת סימן טוב מכיוון שזה מראה שגופו נלחם באיזה מחלה. אם לא היה לו חום, הוא לא היה מכיר שהוא נדבק במחלה, ואז אפילו לא היה נזהר כראוי. כאשר כלל ישראל היו ברמה הרוחנית הנכונה, ניתנה להם ה”ברכה” של הצרעת כדי שישמרו על הדרך הנכונה.

באופן כללי, אנו מכירים את הרעיון שצרעת באה בגלל לשון הרע. עם זאת, הגיוני שסוגי הצרעת השונים הגיעו כעונשים על עברות שונות. הנצי”ב נותן לנו הסבר על שניים מהם.

כהקדמה, לאנשים יש שני סוגים של תאוות: האחד הוא פיזי, והשני הוא רגשי. תאוות גופניות מתייחסות להנאה מכל מיני תענוגות גופניות. המרדף אחר עיסוקים שכליים ותענוגות חברתיים באים מתשוקה אחרת. אני חושב שזה כלול בדברי חז”ל, “לעתיד לבא מתקבצות ובאות כל החיות אצל הנחש ואומרים לו ארי דורס ואוכל זאב טורף ואוכל אתה מה הנאה יש לך אמר להם ואין יתרון לבעל הלשון” (תענית ח:א) (ראה ספר חפץ חיים, לאוין ו).

עם זאת, תמיד התמיה אותי המאמר הזה של חז”ל, כי אם לאדם לא היתה הנאה מלדבר לשון הרע, הוא לא היה מדבר לשון הרע. התשובה ברורה: חז”ל מספרים לנו שלדבר לשון הרע הוא הנאה מסוג אחר.

הנצי”ב מסביר לנו שבצרעת הראש ישנם שני סוגים של צרעת. “משפוע קדקד כלפי פניו, קרוי גבחת … ומשפוע קדקד כלפי אחוריו, קרוי קרחת” (רש”י ויקרא יג:מא). הוא מסביר שישנם סוגים מסוימים של עברות בתהליכי החשיבה של האדם, והצרעת היא אזהרה על אילו עברות. יש אנשים שהופכים לכופרים דרך התעמקות בעולם הפילוסופיה (למרות שיש גם כאלה שמתעמקים בפילוסופיה ומתחזקים באמונתם). ויש אנשים שפשוט אף פעם לא חושבים על זה ובכל זאת הם כופרים. למעשה, אני שואל את עצמי אם האדם הממוצע שגדל בסביבה אתאיסטית באמת חושב שאין אלוקים. דיברתי עם כמה אנשים שגדלו במצב כזה, ונראה לי שהם פשוט מהדהדים מילים ששמעו.

על הפסוק “וְכִי-יִהְיֶה בַקָּרַחַת אוֹ בַגַּבַּחַת, נֶגַע לָבָן אֲדַמְדָּם–צָרַעַת פֹּרַחַת הִוא, בְּקָרַחְתּוֹ אוֹ בְגַבַּחְתּוֹ” (ויקרא יג:מב), הנצי”ב מסביר ששני החלקים – הקדמי והאחורי – של המוח, מבצעים כל אחד סוג אחר של חשיבה. האחורי, הוא המקום בו אדם מקבל החלטות שאינן מבוססות על חקירות וחשיבה עמוקה, וזה יכול לגרום לעבירה וצרעת מסוג אחד. עם המחשבה מהחלק הקדמי אדם יכול להגיע לכפירה בגלל עליונותו השכלית השגויה. הנצי”ב מסביר כי מלבד הטעות של חשיבה על עניין הכפירה בעצמה, אדם יכול להגיע לכפירה מתוך הגאווה בכך שהוא חושב שהוא טוב יותר מכולם. שני הסוגים האלה של אפיקורסיות נדונים בספר דברים (כט:יז) כ”ראש” ו”לענה”.

כעת, כאשר מצד אחד אנו עוסקים בענייני העולם, ומצד שני אנו נמצאים בתקופת ספירת העומר שהיא תקופת צמיחה, נראה לי שראוי שנעבוד על המחשבות שלנודרך בדיקת תהליכי המחשבה שלנו. אולי זה מסומל על ידי המנהג שלנו שלא להסתפר בספירה, אלא לתת לתהליך צמיחת השיער הטבעי להימשך. כלומר, עלינו להשאיר את שיערנו לבד ולבדוק את שורשיו. כאשר נגיע לל”ג בעומר וסודות התורה יתגלו במידה מסוימת, אכן ראשנו יוחזרו למצב תקין ואז נוכל להסתפר.

בקיצור, בתקופת ספירת העומר, כשאנחנו תקועים בבידוד, הבה נשתדל להשתמש בראש שלנו כמו שצריך.