אנו נמצאים בימים אלו בין פרשת שקלים לפרשת תרומה. רש”י כותב  שלא היו הנחיות זהות לגבי התרומות שכל אחד מישראל הביא לבנין המשכן .החיוב לתת מחצית השקל (ששימש לקופה הציבורית, לקניית בהמות שהוקרבו כקרבנות ציבור) נפל על כל אחד באופן שווה , ואילו התרומות לבנין המשכן עצמו, שניתנו רק על ידי ה”נדיבי לב”  ניתנו  בסכומים  שונים, על פי בחירתם של התורמים.

הענין דרוש ביאור – מדוע החיוב כלל את כולם באופן שווה לגבי ההוצאות השוטפות, אבל לא בגרעין ההתחלתי עצמו?  בנושא זה, הן הרב מפוניבז’  והן הרב זלמן סורוצקין  מעירים  שבני אדם מרגישים סיפוק בתרומה לבנין , אך לא מרגישים את אותו הסיפוק בתרומה למטרת ההוצאות השוטפות. הסיבה היא שהתחושה היא שהוצאות שוטפות הן כבור שאין לו סוף, וכל סכום  ש”נזרק” לשם רק יתכלה – לעומת הבנין שכאשר בסוף מסיימים לבנותו הוא עומד מושלם על כנו. לפי האמת, ברור ומובן מאליו שמוסד שאינו מתוחזק לא שווה הרבה. ברור שהתרומה להוצאות השוטפות היא  חשובה יותר,  כי הוצאות אלו הן מטרת המוסד או הארגון. אבל מכיון שתרומה זו פחותה בערכה בעיני בני האדם, חייבה התורה את כולנו לקחת חלק בה. ואילו את התרומה היותר מפורסמת, התרומה לבנין המוסד, השאיר הקב”ה לנדיבי הלב.

ישנו ביטוי בלקסיקון שלא היה  קיים  לפני 50 שנה- “ידידותי למשתמש”.  משמעות הביטוי  היא שלא מספיק שמוצר כל שהוא יבצע את התפקיד הנדרש ממנו,  אלא יש צורך שיעשה זאת בצורה נוחה ו”ידידותית”.  לפעמים מוצר מצליח לתפקד ולעשות את המצופה ממנו,  אבל בצורה מסורבלת וקשה להתמודדות. ולפעמים, מצד שני,  ישנו מוצר נאה ומבריק – אבל הוא אפילו לא עושה את המינימום שהוא  אמור לעשות.  לאור זאת, ברור למה התורה חייבה אותנו בתרומה לקורבנות, אך  נתנה לנו חופש ביטוי בנוגע לבנין המשכן עצמו. כי מצוות אינן  אמורות להיות “ידידותיות  למשתמש” . מצוות אמורות להשפיע עלינו ולגרום לנו להפיק את מירב התועלת מפעולותינו.

ישנן  מספר מצוות שמבליטות עיקר זה. גמילות חסדים, למשל. ישנם אנשים שעסוקים בגמילות חסדים ומשקיעים במצווה המון – אבל בבואם פנים אל פנים עם הנזקק, שוכחים הם את כוונותיהם הטובות. מה העיקר בגמילות חסדים ? להרגיש את ההישגיות של “עשינו חסד”?  או שמא לשמח ולעודד את הנזקק או הנזקקת ? כמובן שנגיעה ללב הנגמל היא יסודית בגמילות חסדים – אפילו אם פעולה זו אינה מרשימה כמו מעשים כבירים אחרים.

במוצ”ש האחרון, כשנתכנסנו כולנו לחזק את הרגשת  האחדות בקהילה, היתה לי הרגשה שלא שכחנו את העיקר ולא הקדמנו את הטפל . קיימנו לימוד תורה כקהילה, והתגבשנו יחד. יהי רצון שנזכה למשיך מחיל אל חיל.