“מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל” (במדבר כד:ה)

אנו מכירים את העובדה שליעקב אבינו היו שני שמות, “יעקב” ו”ישראל”. שמות אלה משמשים לתאר היבטים שונים ביעקב אבינו או בכלל ישראל. בספרים הקדושים מסבירים את אחד ההבדלים בין “יעקב” ל”ישראל”: יש פעמים כאשר אדם עומד לקיים מצווה, הוא לא מרגיש מחובר אליה כלל. לכן הוא “גורר את רגליו”, כי אין לו עניין בקיום המצווה שחייב לעשותה. עם זאת, למרות שהמצווה החלה ללא התלהבות, כפי שהוא מתעקש לקיים את המצווה, בסופו של דבר הוא יהיה חדור אהבה ושמחה. וישנם מקרים אחרים שבהם הוא יתחיל את המצווה בהתלהבות עצומה, שתישאר עד שיסיים את המצווה.

כשבלעם בירך את בני ישראל, הוא אמר “מַה-טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ, יַעֲקֹב; מִשְׁכְּנֹתֶיךָ, יִשְׂרָאֵל ”

ההבדל בין אוהל למשכן הוא ש”אוהל” הוא דירה זמנית, בעוד ש”משכן” מתייחס לדירה בעלת קביעות יותר.

השם “יעקב” מסמל “עקב – י”: בסוף הפעולה (ה”עקב”), הבן אדם יתחבר להקב”ה (ה”י”).  ואלו השם “ישראל” רומז על “ישר קל”: להרגיש חיבור להקב”ה מיד. בלעם הבחין שאף שלפעמים נדמה שהיהודים נאלצים “לגרור את רגליהם” בקיום המצוות, זה רק שלב זמני (ה”אוהל’). אבל עמדת ברירת המחדל של כלל ישראל היא לקיים את המצוות בהתלהבות מתחילתן ועד סופן (ה”משכן”).

כולנו מוצאים את עצמנו לעיתים במצב רוחני ירוד. בתקופות כאלה אדם עשוי לתהות על עצמו, “האם אי פעם אצא מהמצב הזה וארגיש שוב את השמחה וההתלהבות בקיום המצוות?” אפילו בלעם הרשע לא היה יכול אלא לתהות על כושר ההתאוששות של כלל ישראל, שהדכדוך שלהם הוא רק זמני, והמצב הרגיל שלנו הוא “ישר קל”- להיות מחובר באופן מלא להקב”ה.