וַיֹּאמֶר רְאוּבֵן, אֶל-אָבִיו לֵאמֹר, אֶת-שְׁנֵי בָנַי תָּמִית, אִם-לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ; תְּנָה אֹתוֹ עַל-יָדִי, וַאֲנִי אֲשִׁיבֶנּוּ אֵלֶיךָ. (בראשית מב:לז)

ראובן, בפניה לאביו, מתחייב להחזיר את בנימין הביתה בריא ושלם. אם לא, בניו ישלמו על זה בחייהם. חז”ל מלמדים אותנו שיעקב אבינו לא התרשם מערבון זה ואפילו קרא לראובן “בכור שוטה”, כי הרי בניו הם גם נכדי יעקב אבינו (ובני-בנים הרי הם כבנים).

אבל ישנן, לכאורה, שתי בעיות בתגובתו של יעקב אבינו. ראשית, אם הצעתו של ראובן לא מצאה חן בעיני יעקב כלל ועיקר, מדוע הוא קרא לראובן “בכור” שהוא תואר כבוד ואחריות ? שנית, על אף שהתחייבותו של ראובן נראית כקיצונית והריגת שני בניו תפגע גם ביעקב אבינו, בכל זאת היא כן עונה על הדרישה. הרי התחייבות זו תאלץ את ראובן  לעשות כל מאמץ כדי להשיב את בנימין הביתה. מדוע, אם כן, היא לא מצאה חן בעיני יעקב?

נראה לי שהתשובה לכך נעוצה בנטייתו הטבעית של בכור לקחת פיקוד ולדאוג לשלום משפחתו. כל רעיון וגישה חייבים להיבחן גם בתוצאות קצרות טווח וגם בהשפעות הרחוקות. נכון, אמנם, שהתחייבותו של ראובן ענתה על הדרישות קצרות הטווח (הוא הרי יעשה כל מאמץ אפשרי להצליח, כי חייהם של בניו גם תלויים בביצוע המשימה) אבל אינה עונה על המטרות לטווח הרחוק, כי כשלונו רק יביא עוד צער ליעקב אבינו באיבוד שני נכדים בנוסף לשכול על בנימין. ראובן הראה את עצמו, לכאורה, כלקוי בתיכנון וחסר ראייה ברורה לאופק.

מנהיג קהילתי מחוייב, לפרקים, לטפל בנושאים הקשורים לכלל הציבור באופן חמור מאוד – בהקצנה משמעותית לעומת אותו נושא, אם היה שייך לפרט בלבד. כמו כן, ההיפך הוא גם נכון, ולפעמים, מנהיג צריך להבליג ואולי יתר על המידה בהנהגתו עם הכלל. כושר הבחנה כזה הוא קנה המידה של מנהיג אמיתי.

החשמונאים הבינו שאפילו בעתות הצרה בהן הם חיו, היתה להם אפשרות לנהל חיי פרט בעבודת השם. אבל במגרש הציבורי, כשהסכנה לאבד גישה לבית המקדש איימה להפוך לממשית– הם היו צריכים לפעול ולעשות מעשה. מעשיהם לא היו מונעים מסיבות פרטיות, אלא מדאגה ציבורית. ודאגה כזו מצריכה מסירות נפש כדי להביא אותה להצלחה. אותה קריאה של משה רבינו – “מי לד’ אלי !” אליה נענו כל בני לוי , הדהדה גם בימי החשמונאים. ובאותה מידה שמעשיהם של בני שבט לוי, במעשה העגל, כיפרו לעם ישראל ושככו את הזעם מאת השם, כך גם מסירות נפשם של החשמונאים הורידה את תביעתה של מידת הדין השמימית שריחפה מעל ישראל.

השנה, כשנדליק את נרותינו בבתינו הפרטיים, אנחנו מציינים את השתייכותינו לענין הציבורי. אנחנו מראים שמימד החשיבה שלנו אינו מסתיים בראייה של משפחתנו הפרטית, אלא, אנחנו רואים את כל הציבור כולו – ומוכנים להקריב את עצמינו למען קידוש שמו יתברך.