הפסוק מכנה את יום ט”ו בתשרי כ”יום הראשון” – המדרש שואל את השאלה המתבקשת – הרי איך יום זה, שבאמצע החודש, ייחשב ראשון ?! תשובה ידועה שמציע המדרש היא, שיום זה הוא ראשון לחשבון עוונות, כלומר, שאין זמן לחטוא מפני שמתרוצצים להשלים ארבעת המינים ובניית הסוכה. הט”ז מרחיב על מחשבה זו ומציע שכל זמן שאדם עוסק בהכשר מצוה – עבירותיו אינם נחשבות. אבל לאור כך, נשאל את עצמינו, הרי אם העוסק בהכשר מצוה חסין אש, אזי העוסק במצוה עצמה לא כל שכן ?! זאת אומרת שביום סוכות עצמו שעוסק במצוות סוכה, אדם אמור גם להיות במצב שאין עוונותיו נחשבות !?

אבקש להציע רעיון שיסביר את ההפליה. כשמגיע החג והכל הסתדר, יש לאדם נטיה להירגע ולא להיות בכוננות כל כך גבוהה על משמר עצמי. אדם מסובב בסוכתו ומצוותיו וכבר לא דרוך בקפדנות אחרי הנהגותיו כמו שהיה ערב החג. עכשיו ברור למה העוסק בהכשר מצוה מוגן מעבירות – הרי כל כולו מפוקס על מעשיו לעשותם ולהכינם על הצד הטוב ביותר. אבל העוסק במצוה עצמה, במיוחד מצוות סוכה – שקיומה היא שהייה ולא מעשה בפועל, אדם עלול לאבד את הדריכות וליפול למזימתו של היצר.

הבה נתחיל על רגל ימין גם ביום ראשון זה וכשם שאנו לא נרדם על המשמר, כך לא ינום ולא יישן שומר ישראל, ויביא לנו גואל במהירה בימינו, אמן.