חז”ל מסבירים בגמרא שאשתו של און בן פלת הצילה אותו באמרה לו “שבשבילו לא משנה מי יהיה המנהיג,  הרי הוא בכל מקרה לא ינהיג – אם משה רב אתה תלמיד , ואם קרח רב אתה תלמיד”

אבל יתכן שיש הבנה יותר עמוקה לעצתה הנבונה.

כשהייתי בחור בישיבה , פעמים רבות קרה שתלמיד אחד שאל שאלה ותלמיד אחר העלה רעיון איך לתרץ השאלה, בהתבססו על הנחה שקרא בספר.  הראש ישיבה היה אומר ש “עכשיו זה לא הזמן לתת קרדיט למחבר הספר. בתחילה הבה נדון ברעיון ובמחשבה שמאחוריה, כשאנו עדיין אובייקטיבים, מכיוון שברגע שמזכירים את שם הרב שהגה את הרעיון,  שיקולינו יהיו מוטים בגלל הערכתינו למחבר הספר” (כמובן,  לפני שמסיימים עם מסקנה צריך לקחת בחשבון את גדולתם ועומק חכמתם של הרבנים הללו)

מספרים על אחד מהנושא כלים בחושן משפט שפעם היה אחד מהטוענים בדין תורה. הוא הציג את צדו המשפטי בפני הדיין, אבל כשהדיין חזר עם פסק הדין הסופי, הוא החליט נגד הגדול הזה. כשביקש את סיבת פסק הדין, הדיין ציטט מפירושו של הבעל דין על חושן משפט! כששמע את זה, קרא “עכשיו אני מבין שהפסוק ‘כי השוחד יעוור עיני חכמים’ לא רק מתיחס לדיין עצמו אלא גם לבעלי הדין. כולם נעשים מסונוורים מהאינטרסים האישיים שלהם.” זה מגיע לכך שחז”ל אומרים כי לא נכנסים שני בעלי דין כשאחד לבוש בבגדים יקרים והשני בבגדים דלים, שגם זה יכול להשפיע על היכולת לשפוט בצורה מאוזנת.

כאשר אנו שומעים על ויכוח בין שני אנשים אנחנו גם נוטים לשפוט מראש, ובכך להפוך מוטים בתהליך החשיבה שלנו. אנו עושים זאת עוד לפני ששומעים את כל הניואנסים שיכולים להשפיע על ההחלטה מי מהם צודק. ואולי זה היה הרעיון מאחורי עצתה של אשת און בן פלת להסיר את בעלה מהמחלוקת. כלומר, בגלל שאתה מעורב בענין, קיים חוסר איזון בתהליך המחשבה שלך, ואתה לא רואה את המצב האמיתי.

החתם סופר כתב באחד המכתבים שלו נגד תנועת הרפורמים, “אני לא משלב שמות אנשים במכתבים שלי מפני שהוא מערפל את הענין. תנו לאמת לנצח על שקר, כי היא לא צריכה תמיכה חיצונית.”