הגמרא בפסחים (מט ע”ב) מספרת לנו שאסור לעם הארץ לאכול בשר. האריז”ל אומר כי למרות שאסור לו לאכול בשר במהלך השבוע, בשבת מותר לו. הוא מסביר כי אלו שנמצאים בדרגות הגבוהות של החיים (מדבר) אשר ניזונים מהדרגות הנמוכות (חי, צומח) על ידי אכילתם, מסוגלים לשדרג אותם לדרגה הבא. אבל מכיוון ש”עם הארץ” חסר ברוחניות, אין לו את היכולת לשדרג את היצירות מדרגת החי להיות כחלק מדרגת האנושי המדבר. לעומת זאת, בשבת אפילו היהודים הפשוטים ביותר, כגון “עמי הארץ”, מודגשים עם רוחניות אשר מעניקה להם את היכולת להעלות את מה שהם אוכלים לדרגה גבוהה יותר.

החתם סופר אומר לנו כי זו היתה השאלה של משה רבנו בפרשת השבוע, על מתן בשר לכלל ישראל לאכול. משה ראה את הרמה שבה הם היו, והוא הבין כי למרות שהם יכולים לעכל את הבשר, זה לא יהיה מסוגל להשביע אותם.

כמה מהמפרשים מספרים לנו שהסיבה שלנח היה מותר לאכול בשר היא כי הוא למד תורה. עם זאת, לפני המבול, כאשר לימוד התורה לא היה דבר מצוי, לא ניתנה רשות לבני אדם לאכול בשר כי הם היו חסרים את המדרגה הדרושה, להיות מעל דרגת החי.

הרב חיים מוולוז’ין מלמד, על פי הפסוק “כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם…” (דברים ח:ג), שהאדם שבע לא רק מהחלק הגשמי של המזון. אלא הוא גם שבע מהצד הרוחני של האוכל, אשר בא ממצוות ה’ שהאוכל הזה יצמח.

לפעמים אנחנו שואלים את עצמינו למה אנחנו לא שבעים מהאוכל שאנו אוכלים. אני חושב שיש מטאפורה שאפשר להסיק ממנה. להיות שבע לא מוגדר רק על ידי “מילוי של מיכל הדלק”. במקום זאת, האוכל חייב להביא אדם למצב של הסתפקות. פעם פגשתי איש אחד שאכל ארוחה מפוארת ושאלתי אותו “איך אתה מרגיש עכשיו?” הוא הגיב “שמח!” אז הופתעתי קצת מהתגובה הזאת, שכן ציפיתי שהוא יגיד “שבע” “מלא” או כדומה. אבל נראה לי שהוא באמת התייחס לנושא העיקרי. אפשר להיות שבעים מהרבה פחות אם מסתפקים במה שיש לנו. כלל ישראל באותו זמן, הועלו לרמה קרובה למלאכים. הרב ש. ר. הירש מספר לנו שהם השתוקקו לתחושת השובע הגופנית, ולא הרגישו נלהבים בעמדתם להיות מעל העולם הגשמי.

עם התבוננות על זה, אני חושב שאנחנו יכולים לשבת ולאכול, בטוחים שאנחנו ראויים לחלק שלנו, מפני שהעלינו את עצמנו מעל רמת הבשר שעל הצלחת.