וּבְיוֹם, הַשַּׁבָּת שְׁנֵי כְבָשִׂים בְּנֵי שָׁנָה, תְּמִימִם; וּשְׁנֵי עֶשְׂרֹנִים, סֹלֶת מִנְחָה בְּלוּלָה בַשֶּׁמֶן וְנִסְכּוֹ. (במדבר כח:ט)

בפרשת השבוע, אנחנו קוראים על הקרבנות שמקריבים בשבתות וחגי השנה. החזקוני מציין שבכמעט כל הקרבנות, התורה מתיחסת לתהליך הקרבן במילים “הקריבה” או “עשיה”, אבל בקרבנו של שבת, יום שהמעשים האלו בעצמם בדרך כלל אסורים, התורה לא השתמשה בפעלים כאלו, באופן שנראה כאילו לא עושים שום מלאכה, למרות שבתהליך הקרבן עושים כמה מעשים שהם מלאכות. והחזקוני מדגיש שהתורה דילגה על המילים כדי להראות כבוד לשבת.

אפשר להרחיב הרעיון הזה – מי שחייב לנהוג בשבת (להביא חולה לבית חולים) אין לו בהכרח חופש לנהוג בכל דרך שירצה. אם יש שני מסלולים כדי להגיע ליעדו, (לפי WAZE אם יש לו היתר להשתמש בו), כאשר שתי האפשרוית לוקחות אותה כמות זמן, אלא שבמסלול אחד הוא יכנס לשכונה מלאה אנשים בכבישים, והשני יעקוף את השכונה והרבה פחות אנשים יראו אותו, בודאי שעליו לקחת את המסלול השני. ברמה פשוטה מבינים שזה ימנע מאחרים תחושה של אדישות לגבי שבת. עם זאת, נראה לי שגם לנהג עצמו אסור להקל את השבת יותר מהצורך. ויש עוד יתרון שהנהג בעצמו ישמור על תחושת כבוד לשבת. החזקוני מלמד אותנו שלמרות שמותר לו במאה אחוזים לנסוע בכבישים שכולם רואים אותו (ואם הדרך יותר מהירה, חייב בלי שום ספק), עדיף שיסע בדרך היותר מבודדת, (ואחר כך, כשמספר על הארוע, יאמר ש’לקח’ אדם לבית החולים, ולא ש’הסיע’ אותו לשם, כדי להמנע מלהזכיר במפורש שעשה מעשה מלאכה).

רמז לכך נמצא במסכת שבת: לפי דעתו של רבי עקיבא, מותר למוהל להעביר סכין בשבת ברשות הרבים לצורך ברית מילה, אבל עליו להודיע לרואים אותו את הסיבה שהוא סר משמירת שבת הרגילה שלו.

עם יום תענית אחד מאחרינו, ועוד אחד באופק, קבלתי כמה שאלות מבני אדם שחייבים לאכול, אם מותר להם לאכול בפומבי. הפוסקים מעירים כי האכילה לא צריכה להיעשות בפומבי, והם נותנים מגוון רחב של סיבות לכך. אחת מהן היא בדיוק הרעיון הזה: אמנם זו יכולה להיות מצווה עבור אדם מסויים לאכול (ואם הוא אדם חולה, הוא אפילו לא נכלל בחובה מדרבנן לצום), אך אסור להראות אדישות.

נראה לי מאד מתאים שהלקח הזה נלמד מפרשת פנחס. בעוד שרבים מבני ישראל חטאו, זמרי לא רק חטא אבל עשה זאת לעיני הציבור. מסיבה זו העונש שלו היה יותר חמור מכל האחרים.