“וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר ה’ ” (ויקרא א:א)

“מיכן אמרו כל ת”ח שאין בו דעת נבלה טובה הימנו תדע לך שכן צא ולמד ממשה אבי החכמה אבי הנביאים שהוציא ישראל ממצרים ועל ידו נעשו כמה נסים במצרים ונוראות על ים סוף ועלה לשמי מרום והוריד תורה מן השמים ונתעסק במלאכת המשכן ולא נכנס לפני ולפנים עד שקרא לו שנאמר ‘וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר’ ” (ויקרא רבה א:טו)

הסברים רבים ניתנו למאמר חז”ל הזה. משה רבנו פעל קשה מאוד לבניית המשכן, מקום השכינה. ברור שהמטרה הייתה שכלל ישראל ישרתו שם את ה’. במצב זה, מובן מאליו שמשה היה צריך להיכנס למשכן ולהתחיל לעשות את העבודה, שכן זו המטרה שלשמה בנו את המשכן. עם זאת הוא הרגיש שלא נכון להיכנס ללא הזמנה. חז”ל אומרים שעל כל אחד להבין את זה עד כדי כך ש”גם נבלה טובה” יותר מאדם שאינו מבין זאת! עם זאת נראה לי שרבים מאיתנו כנראה היינו חושבים שהתפקיד שלנו היה להיכנס ללא הזמנה. מה היא נקודת ההבנה שאנו חסרים, שגורמת לנו לחשוב כך?

בתקופה הזאת, כשכלל ישראל וכל העולם במהומה, יש המצטטים את הגמרא בברכות המורה לנו להקפיד לומר ברכות, ומספרת כיצד דוד המלך הפסיק את המגפה בכך שקבע לומר 100 ברכות בכל יום. הגמרא אומרת שמי שאוכל בלי ברכה הוא גנב, שכן עד שמברך, האוכל שייך לה’ ורק אחר כך מותר לנו ליהנות ממנו. נראה לי שכולנו מבינים שה’ לא זקוק לאוכל – הוא רק גורם לו לגדול כדי שנוכל לאכול ממנו. אז מדוע עלינו לבקש אישור מה’ עבור האוכל שכל מטרתו היא בשבילנו?

באופן דומה, ביום השישי לבריאת העולם, רק לאחר שאדם הראשון התפלל לה’ יתברך לגשם, הוציאה האדמה את פירותיה. שני הרעיונות הללו באים ללמד אותנו שעלינו להכיר את מקומנו בעבודת ה’ שלנו.

ראיתי פעם בעתון חילוני על תערובות העוגות המפורסמות של דונקין-היינס, שמפרסמות “אתה יכול להכין עוגה מאפס.” הסופר הזה הטיל ספק בהצהרה ואמר “כדי להכין עוגה מאפס יש קודם לברוא את העולם.”המחשבה היא, שצריך להעריך את מה שהוכן לנו, לפני שנכנסנו לתמונה. ה’ נתן לנו את היכולת לעבוד, להכין אוכל ולהביא אותו לשולחן. אם אנו לא מכירים בכך שכל זה בחסדי ה’, חסרה לנו ההבנה הבסיסית של מקומנו בעולם. פעמים רבות – ובמיוחד בזמנים אלה – אנשים עשויים לחשוב, “אני התפללתי, לכן שמגיע לי לקבל תשובה!” ראיתי גם אנשים שיש להם קרובי משפחה חולים והם עדיין לא מודעים לכך שיש להתפלל לרפואתם. מי שיש לו את הכשרונות, גם פיזית וגם רגשית להתפלל, חייב להודות לה’ שנתן לו את היכולות להתחנן אליו.

לרבים מאיתנו אין כרגע הזדמנות להתפלל בבית הכנסת, ואנחנו מחכים לאותו יום שנוכל לחזור ולהתפלל בבית הכנסת שלנו. אני בטוח שכשיגיע אותו יום –  בעז”ה בקרוב בימינו – נעריך אפשרות זו להתפלל בבית הכנסת. כשאנו מתפללים כעת, עלינו להודות לה’ על המעט שאנחנו יכולים לעשות (שזה גם רק עם עזרת ה’), ולנסות לקבל על עצמנו לפעול במעט יותר יראת ה’, מתוך ההכרה שלהתפלל בבית הכנסת זה לא דבר ברור. אולי להתפלל במצב דחוף זה, כשאין לנו קשרים חברתיים עם אחרים מסביב, יעורר אותנו לקבל על עצמנו המשך התנהגות הגונה כשאנחנו חוזרים בקרוב לבית הכנסת שלנו. ועל כולנו, גם אלה עם היכולת להתפלל בבית הכנסת וגם כאלו שאינם יכולים לעשות זאת, להעריך תמיד את ה’, המאפשר לנו להיכנס לבית הכנסת.