וְהָיָה, עַל-מֵצַח אַהֲרֹן, וְנָשָׂא אַהֲרֹן אֶת-עֲו‍ֹן הַקֳּדָשִׁים אֲשֶׁר יַקְדִּישׁוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לְכָל-מַתְּנֹת קָדְשֵׁיהֶם; וְהָיָה עַל-מִצְחוֹ תָּמִיד, לְרָצוֹן לָהֶם לִפְנֵי ה’ (שמות כח:לח)

“ההוא תמיד שלא יסיח דעתו ממנו, כדרבה בר רב הונא, דאמר רבה בר רב הונא: חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה קל וחומר מציץ” (יומא ז:),פירוש הדבר שאסור לו לשכוח שיש לו דבר קדוש על ראשו.

בעל ההפלאה מסביר כי כאשר למישהו יש חפצא כל כך קדוש – בפרט אם הוא אדם אשר מבין הערך של מה שיש לו – זה חטא נורא שלא לספק לו את הכבוד המתאים. וזה תלוי עד כמה האדם מודע בחשיבותו של מה שהוא לובש. אני זוכר כשהייתי בגיל בר מצווה למדתי עניני תפילין, ואחד מהם שיש איסור לאדם לשכוח שהוא לובש התפילין. ניסיתי להבין – איך זה אפשרי לאדם לתפקד – עם חובה כבדה כזו על הראש שלו. הלא היה צריך לנקות את דעתו מלחשוב על התפילין?
לאחרונה הייתי בחתונה והיה בדרן שהיה מאזין פריט גדול ועקום מאוד על ראשו, והוא המשיך לרקוד עם הקהל, כאילו היה כלום על הראש שלו בכלל. נדהמתי ממבט זה – איך הוא יכול לעשות את זה?!  אבל כמה שניות לתוך הפעילות שלו התחיל הפריט להטות, והוא מיד הסדיר אותו. וזה קרה כמה פעמים לאורך כל הופעתו המשעשע. (ברור לי שכולנו ראינו דברים דומים). לדעתי, המשל מתאים מאוד. אכן האיש הזה יכול לתפקד, אך הקצב המסחרר הזה אף פעם לא באמת נשכח – להיפך. זה תמיד במחשבותיו, ולעולם לא ישכח על זה, אבל לנו הצופים זה רק נראה כך, כאילו מחשבותיו רחוקים מהאובייקט העקום שיושב על ראשו.

ברמה פשוטה כולנו מצווים לשמור על הקצב המסחרר הזה, כמו שכתב המחבר בשולחן עורך א’ א’ “שויתי ה’ לנגדי תמיד” – שכל יהודי תמיד חייב לחשוב כאילו הוא רואה ה’ לפניו. כמובן שהרמה שצפויה מיהודי ביום יומי היא לא באותה רמה כמו מי שלובש תפילין, או כהן גדול שלובש הציץ.

ככל שפורים מתקרב, הזמן שאנשים משתחררים בסיבת שמחת היום, אסור לנו לאבד הלכה בססית.