“וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים…” (שמות כא:א)

חז”ל שמים לב למילה “ואלה…”, שבמבט ראשון נראה שהתורה מתחילה נושא חדש העוסק בהלכות שבין אדם לחברו, נפרד לחלוטין מהלכות מזבח – הנושא האחרון בפרשה הקודמת. עם זאת, הקידומת “ו-” מחברת את פרשת השבוע לפרשת השבוע שעבר. המפרשים נותנים הסברים רבים לקשר זה. אני רוצה לשתף אתכם בפירוש אחד.

המדרש מספר לנו שכשהקב”ה דיבר עם משה רבינו מהסנה הבוער, משה לא רצה לקבל על עצמו להיות מנהיג של כלל ישראל מכיוון שחשש שאחיו אהרון, שהיה מנהיג כלל ישראל באותה תקופה (והיה הדובר והנביא שלהם במשך עשורים), ייעלב מכך שאחיו הצעיר יעלה עליו. לטענה זו ה’ השיב, “אין לך ממה לחשוש, כי לא רק שאהרון לא ייעלב, אלא שהוא באמת ישמח עבורך.”

אכן, זהו סיפור מדהים על רגישותו של משה רבנו ועל הענווה של אחיו אהרון הכהן. אבל השאלה הזו הטרידה אותי: אם ה’ אמר למשה להיות המנהיג, מדוע משה התנגד? האם ה’ רגיש פחות ממשה? ר’ אריה לופיאן עונה, שכדי להיות מנהיג אסור לזלזל באנשים סביבו. למעשה, הגמרא מספרת לנו שרבי יוחנן אמר שהסיבה שהוא זכה לחיות חיים ארוכים הייתה שכנכנס להגיד את שיעורו, הוא עשה זאת באופן שאפילו לא יראה כאילו הוא דורך על הסובבים אותו (על אחת כמה וכמה שלא לדרוך עליהם בפועל).

הרעיונות שלמעלה נפלאים ומאתגרים מאד, אך נראה שהם פחות רלוונטיים לאנשים רגילים. עם זאת, אני חושב שאכן הם רלוונטיים לנו. כולנו שופטים אחרים כל הזמן, בכדי שתהיה לנו הבנה ופרספקטיבה למצבים, בין אם זה בקשר לדברים שקרו בעבודה, או בבית הכנסת או ברחוב. אך אין זה ראוי לשפוט אחרים מתוך הרגשת עליונות, שאנו טובים מהם.

אני רוצה לשתף אתכם באירוע אישי. נתבקשתי פעם לרכוש זוג תפילין ומצאתי סופר שכתב עם כתב יד יפה. עם זאת, לא ידעתי מהי מידת יראת השמיים שלו. נגשתי לאדם שנחשב בעיני לתלמיד חכם גדול, עם מידות טובות, ורגיש, שהכיר את הסופר הזה. פניתי אליו בצורה גלויה בכדי לקבל את תחושתו לגבי הסופר הזה. הוא הביט בי ואמר, “אני לא “מייבין” (מומחה) על יראת השמים שלי – ואתה רוצה שאשפוט אחרים??” אני מאמין שאם היו לנו השקפות מהסוג הזה, ככל הנראה היינו נמנעים מבעיות רבות עם אחינו בני ישראל עד כדי כך שלא היינו צריכים לתבוע אחרים לבית דין.

זה דומה לרעיון שלא לפסוע פסיעות גסות בעלייה למזבח, שזה מראה ענווה. זהו תנאי הכרחי לקשרים מוצלחים בין איש לרעהו.