“לֹא תַחְמֹד” (שמות כ:יג)

באופן כללי אנשים מבינים שאסור לחמוד אחר רכושם של אחרים. הם גם מרגישים קצת מדוכאים שבמקום להסתפק במה שיש להם, מדמיינים לעצמם שמגיע להם דברים של אחרים.

אפשר לחשוב שהאיסור הזה הוא פנימי בין האדם לעצמו, ובעל הדבר הנחשק הוא רק האמצעי לחטא. אפשר אפילו לחשוב שמדובר בחטא שבין אדם למקום בכך שאינו מרוצה במה שה’ העניק לו, וגם לפי זה רעהו והדבר והפריט הנחשק הם בסך הכל צדדיים.

יש סיפור על הרבי מקוצק ששמע על שלושה זוגות תפילין מסופר שידוע כצדיק גדול, תלמיד של המגיד ממזריטש. מיד שלח שליח לבעלי התפילין היקרות כדי לברר אם אפשר לקנות התפילין. אמרו לו שאכן אפשר לקנות אבל רק במחיר מופקע. הוא החליט ששווה לו, ואסף את כל הכסף שהיה ברשותו כדי לרכוש את התפילין האלו.
השליח הלך לקנות את התפילין בכספים האלה, וכשחזר להאדמו”ר מקוצק, השליח אמר “אני מתנצל – כולם מכירים את התפילין הקדושים האלו וגם אני חמדתי אותם, ולכן החלטתי ללבוש אותם פעם אחת בחיי.” לאחר הרבי מקוצק ששמע את זאת, הוא אמר “קח את התפילין לעצמך. אני כבר לא רוצה אותם בכלל, מכיוון שמאז שנחשק התפילין הם זוהמו עד שהם חסרי ערך מבחינתי.

לסיכום, דבר שנחשק עלול לאבד את קדושתו ומיוחדתו אפילו אם הוא נחשק כדי להשתמש בו לצורך מצווה. אם זה נכון לגבי חפצי קודש, על אחת כמה וכמה זה נכון לגבי חפצים ארציים. מלבד עין רעה, המהווה סכנה לאילו שמתהדרים ברכושיהם, העובדה שמישהו אחר מקנא בך או ברכושך עשויה להשפיע עליך לרעה. זהירות מעידה כך שכדאי לא להתבלט ולגרום לאחרים לנעוץ מבט בך. אך פעמים רבות אנשים עם רכוש רצוי עשויים לומר, “אחריותו לשמור על עצמו.” אבל זה לא נכון משתי סיבות: ראשית, יש ערבות, כלומר אנו אחראים על אחינו היהודים. שנית, יש גם ענין שלא ליתן מכשול בפני אחרים. אבל לפעמים העברות האלו לא מספיקים להוריד את התאווה שלו להתפאר מנכסיו. אז במצב זה הסיכון שיקבל “עין הרע” יכול לעודד לו להיות יותר צנוע.

ברצוני להוסיף רעיון נוסף – שהנכסים שלך יהיו בעלי ערך רב יותר אם אף אחד לא יקנא בהם. אנו יכולים ללמוד זאת מהאופן שניתנו הלוחות. האדמו”ר מצ’ורקוב אמר להרב מאיר שפירא, כשהיו מתכוננים חנוכת בית, שיש לעשות אותה בצניעות, שכן הלוחות הראשונות, שניתנו בפומבי, נשברו, אבל הלוחות השניות, אשר ניתנו בצניעות, קיימים.