יש אנשים שהם באמת יוצאים מן הכלל,. עד כדי שהם אפילו עשויים להיות הכי טובים בתחום מסוים שלהם, בין אם זה בתורה, רפואה, או ניהול משק הבית. עם זאת, החפץ חיים מזהיר אותנו שאף אחד לא יכול להיות ה”כל בו”. כל אחד צריך להסתמך על אחרים כדי להגיע לשלמות אמיתית. חז”ל אומרים לנו שאנחנו יכולים לראות דוגמא לעובדה הזאת כשהתורה מספרת לנו על משה ואהרון שהיו “שווים”. האם הם באמת היו שווים? לא, אלא שבדרך שבה הצטיין משה במשפט, הצטיין אהרון בשלום, אם כי בכל זאת, כל אחד מהם היה פחות מוכשר בהשוואה לגודלו של השני.

מספרים סיפור על רבי מאיר מפרימישלן, אדמו”ר חסידי גדול, שפעם התארח בעיר באותו זמן שר’ שלמה איגר, מתנגד ידוע, גם ביקר שם. שני הצדיקים נפגשו והיו בשיח פרטי למשך זמן רב. לאחר מכן, ר’ מאיר ראה כי חסידים שלו היו סקרנים על מה היתה השיחה. כדי לענות להם, הוא ציטט את הפסוק מפרשת השבוע: “ומַלְכִּי-צֶדֶק מֶלֶךְ שָׁלֵם, הוֹצִיא לֶחֶם וָיָיִן; וְהוּא כֹהֵן, לְקל עֶלְיוֹן ” (בראשית יד:יח)

כנראה שהתורה היתה צריכה למעשה לכתוב שהוא “הביא לחם ויין” בסוף הפסוק מיד לאחר שהציג את מלכי-צדק כ”כהן לקל עליון”. רבי מאיר מסביר שאברהם אבינו היה עמוד החסד. וחז”ל מספרים לנו שמלכי-צדק היה שם, בנו של נח, אשר ניהל ישיבה, המקום המוביל של לימוד התורה במשך דורות רבים. שם למדו גם יצחק וגם יעקב. כאשר נפגשו מלכי-צדק ואברהם, כל אחד מהם ניסה ללמוד מנקודת המצוינות של השני. לכן, מלכי-צדק “הוציא לחם ויין” כדי ללמוד איך לעשות חסד כמו שאברהם היה עושה, אבל המילים ” וְהוּא כֹהֵן, לְקל עֶלְיוֹן ” אינם מתייחסים למלכי-צדק, אלא המילה “הוא” מתייחסת לאברהם, שלמד ממלכי-צדק להיות כהן לקל עליון.

לכן אנחנו חייבים להפנים שככל שאנחנו טובים, יש תחומים שבהם אחרים יכולים ללמד אותנו דבר או שניים. בואו נלך בדוגמה של אברהם אבינו, כי גדול ככל שהיה, הבין את חשיבות הלמידה מאחרים. “איזהו חכם? הלומד מכל אדם. “(אבות ד:א)