“וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים, עַל-הַנָּשִׁים; כֹּל נְדִיב לֵב, הֵבִיאוּ חָח וָנֶזֶם וְטַבַּעַת וְכוּמָז כָּל-כְּלִי זָהָב, וְכָל-אִישׁ, אֲשֶׁר הֵנִיף תְּנוּפַת זָהָב לַה” (שמות לה:כב)

התורה מספרת לנו על התרומות שניתנו בשני סיבובים: בראשון, אלה שהיו נדיבי לב, ובשני אותם אנשים שהניפו את הזהב לה’. החתם סופר מסביר שההבדל בין השניים נבע מגישות שונות בעבודת ה’.

יש סיפור שמסופר על הרבי מקוצק: חסיד הגיע לבקרו והרבי שאל את החסיד, “איך קוראים לך?” החסיד השיב,”שמי אברהם.” הרבי שאל אותו, “אם הייתה לך אפשרות להחליף מקומות עם אברהם אבינו, היית עושה זאת?” החסיד הופתע משאלה כה פשוטה, וענה, “ברור שהייתי עושה זאת!” על כך הגיב הרבי, “ומי ירוויח בכלל משהו מזה? כך או כך, יהיה רק אברהם אבינו אחד. מה ההבדל לה’ אם זה אתה או הוא?”

כלומר, במבט ראשון החסיד חושב שכשהוא מחליף מקום עם אברהם אבינו הוא עושה לטובת ה’. אך למעשה, כל מה שיוצא הוא שהחסיד מקבל מצב טוב יותר, ולא שעבודת ה’ בסך הכל עולה.

לפעמים יש לנו הזדמנות לקיים מצווה, ואנחנו ממש רוצים לקיים אותה, אבל יש מישהו אחר שיש לו זכות שווה לקיים אותה מצווה. לדוגמא, למישהו יש יאהרצייט להורה והוא היה רוצה להיות החזן כדי לכבד ולזכות את ההורה שלו. אבל יש עוד בן אדם שיש לו גם יאהרצייט באותו יום, וגם הוא היה רוצה לקבל את העמוד. כל אחד מנסה לעשות את הדבר הנכון ובשלב זה צריכים לשאול את עצמם, “האם זה בשבילי, בשביל אבי או בשביל ה’?” סוף סוף יהיה רק חזן אחד, ולכבוד ה’ יכול מאוד להיות שאין הבדל מי מהם יהיה החזן. אבל אם אחד מהם יוותר ויתן לשני להתפלל מהעמוד, אף זה יכול להיות בכאב וסבל רב, אך הוא לא יקבל תהילות מאותו מעשה חסר וויתור. ואילו עבור מי שבסופו של דבר הוא החזן, ברור לכולם את ההקפדה שלו בכבוד הוריו, והזכות שהוא מביא לאביו בכך שקידשו את שמו של ה’ על ידי התפילות מהעמוד. אנחנו לא באמת יודעים, אבל יתכן שזה שוויתר על העמוד עשה את רצון ה’ ברמה גבוהה יותר.

החתם סופר מספר לנו כי אותם תכשיטים ששימשו לבני אדם (עגילים, טבעות אף וכו ‘) לא ניתן להשתמש בהם לכלים של קדושה מדרגה ראשונה, אלא במקום זאת רק בדברים עם קדושה משנית. פירוש הדבר הוא שתורמי התכשיטים האלו לא יוכלו להתפאר בכך שתרומותיהם שימשו לכלים החשובים במשכן. לפיכך, הפסוק נכתב כך: אלה הנדיבי לב (כלומר, אלו שרק רצו לקיים את המצווה לשם שמיים), להם לא היה חשוב איזה כלי ייעשה מתרומתם, כל שיהיה לפי רצון ה’, זה בסדר מבחינתם, כי הם לא ניסו לקדם את עצמם. ואילו קבוצת האנשים השנייה, שהניפו את הזהב והכסף שלהם, דאגו שכולם יהיו מודעים לתרומתם הנדיבה, שישמשו לכלים החשובים.

החתם סופר לא יצא ואמר בשורה התחתונה מי יזכה לשכר גדול יותר, עם זאת נראה לי די ברור שמי שעושה בלי אנוכיות אכן הצליח יותר בעבודת ה’ שלו.

בזמנים כאלו, שאנשים במצב של הגנה עצמית, לחשוב על אחרים שהם גם הילדים של ה’, עשוי להיות כרוך בהקרבה רבה יותר מאשר בזמנים אחרים. אבל מה אתה חושב שה’ מעדיף: שיש לך יותר מוצרים שמורים למקרה הצורך… או שאתה מחלק אותם עם אחרים שזקוקים להם כרגע?