“וְזָכַרְתִּי, אֶת-בְּרִיתִי יַעֲקוֹב; וְאַף אֶת-בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת-בְּרִיתִי אַבְרָהָם, אֶזְכֹּר–וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר” (ויקרא כו:מב)

רש”י שואל על הפסוק הזה, “ולמה לא נאמרה זכירה ביצחק?”, ועונה, “אלא אפרו של יצחק נראה לפני צבור ומונח על המזבח”. הכוונה כמובן לאפרו של יצחק כשהקריב אברהם אבינו את בנו על המזבח בזמן העקידה. זו מחשבה מאוד מרגשת ונוגעת ללב, אך די בעייתית. שכן כולנו יודעים שיצחק לא הוקרב ולא נשרף על המזבח. לפיכך אין אפר, ולכן מה נראה לפני לה’ “צבור ומונח על המזבח”?

לעתים קרובות נותנים מתנות ומצרפים כרטיסי ברכה שמסבירים עד כמה נותן המתנה אסיר תודה להמקבל. לצערינו, יש פעמים שהמתנה היא משהו חסר תועלת לחלוטין עבור המקבל, והוא עשוי אפילו להעיר, “העיקר המחשבה!” בעוד אנו מבינים את תכונות האופי הטוב ואת הנימוס, חייבת להיות משמעות בסיסית כלשהי לפתגם, שכן אם זה נכון שרק המחשבה קובעת, מדוע אנו בכלל טורחים לתת מתנות! נראה לי שהתשובה היא שככל שהמלים נהדרות, הן פשוט לא מוחשיות כמו מתנה פיזית לבטא את המחשבה. אבל כשיש לנו מתנה לאחוז בה זה מייצג את המילים הכתובות בכרטיס המצורף.

כשאנחנו מדברים על “מסירת נפש”, אנו מתארים לעצמינו בן אדם השולט על תאוותיו כדי לעשות את “הדבר הנכון.” הרב גדליה שור מלמד אותנו שמסירת נפש באמת פירושה דבר הרבה יותר פשוט ויותר נשגב מהרעיון הנ”ל. לנפשו של אדם יש רצונות ותשוקות. אם מעבירים את הרצונות והתשוקות להקב”ה, הרי שהפכת את קיום רצון ה’ להיות טבעית, לפי שכעת עשית “רצונך כרצונו”.

כאשר ה’ ביקש מאברהם אבינו להקריב את בנו, אברהם עשה זאת ללא אנוכיות. לא רק זאת, כאשר ה’ אמר, “אל תשלח ידך אל הנער…” הוא ענה “אולי אוציא ממנו מעט דם?” – שכן אברהם היה נרגש לעשות את רצון ה’. וה’ אמר,”…ואל תעשה בו מאומה”. רש”י מספר לנו שגם ליצחק הייתה אותה רמת התרגשות כמו אביו, בתשוקתו להיות קרבן, לקיים רצון ה’. לאף אחד מהם לא היה רצון אישי לכך שהם היו מוסרים נפש – הם העבירו את רצונם (נשמתם) לרצון ה’. לכן לא היה שום צורך להקריב פיזית את יצחק. ההקרבה הגופנית יכולה הייתה להתבצע במקום זאת על האייל.

צרוף מסירות הנפש של יצחק ואברהם, עם אפר האיל, יצרו את “אפרו של יצחק”, הצבור ומונח על המזבח לפני הקב”ה.

כאשר השנה החדשה נכנסת ואנחנו רוצים להתפלל לה’ יתברך, אנו ממליכים את ה’ על כל העולם. בדרך זו, במובן מסוים אנו מוסרים נפש בכך שאיננו משתמשים בהזדמנות זו כדי לבקש את צרכינו.

נהוג בתקופה זו של השנה לקבל קבלות על עצמינו. אם אנו בוחרים במשהו ומוותרים עליו ברצון לה’ יתברך, אנו, במובן מסוים, משעבדים את רצונינו לה’, בדיוק כמו שעשו אברהם ויצחק, ואנחנו יכולים לקבל זיכויים אפילו על מעשים שלא הוגשמו.

הברכה שלי לכולנו היא שהמעשים הקטנים שלנו של מסירת נפש יפעילו את זכות עקידת יצחק לנו ולכל כלל ישראל.