…אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן, לַה׳ מִן הַבְּהֵמָה, מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן, תַּקְרִיבוּ, אֶת קָרְבַּנְכֶם. (ויקרא א:ב)

הפסוק מתחיל בלשון יחיד (”…אדם כי יקריב…“) ומסיים בלשון רבים (”…תקריבו את קרבנכם“) – מה פשר מעבר זה ?

האלשיך נוקט במהלך שיכול להאיר את עינינו. אדם, כשהאדם  עומד לבד,הוא  יכול לבוא לידי חטא. על ידי הבאת הקרבן ברבים, החוטא מאזן את עצמו ומחזיר את עמדותיו למישור הנכון.

אמנם רעיון זה הוא נפלא, אבל עלינו להעמיק ולהבין למה יהודי, כשהוא עומד לבדו, חשוף לנסיון החטא – לעומת חבירו המוטמע בציבור, שמוגן מתופעה זו.

נראה לי, שכל אדם, על אף גדלותו, רואה את העולם רק מנקודת המבט האישית שלו. זווית הראיה שלו היא זו שנותנת קונטקסט לכל מעשיו. עובדה זו, בצירוף החולשה הטבעית של אדם להתפתות לנכלי היצר, יכולה לגרום לו לטעות בניווט המצפון הפנימי שלו.  אבל להיות מעורב בקהילה הרחבה, לשמוע רעיונות, ולחוות דרכים שונות בעבודת השם, כל אלה יגרמו לאדם לבדוק עצמו שוב ושוב ולתקן את הסטיות שמנסה היצר להכניס בו. זאת ועוד- האיכפתיות של החברים מסביבו, בונים סביבו מעקה שימנע ממנו לחטוא.

כשחוטא בודד מביא קרבן, הוא חייב להכנס לתוך ציבור של יהודים. כהנים העוסקים בקורבנו ויהודים אחרים המתקרבים לבית השם. כל ההתערבות הזאת תביא אדם לידי תשובה, חזרה לזווית ראיה נכונה ובדק-בית פנימי בהשוואה לדעות הסובבות אותו. נקווה שכל עיסוקינו עם חברי הקהילה יהיו עיסוקים הפותחים את עינינו, מחזקים את נחישותנו ומאזנים את זווית מצפוננו בעבודת השם ובדרכיה הישרות של התורה.