בתקופה זו של השנה, אנו חשים את החשיבות של עקירת שנאת חינם. רבים מאיתנו מתמקדים באיסור לדבר “לשון הרע”. נראה לי כי למרות שבדור שלנו אנחנו מבורכים עם מודעות על חומרת הנושא הזה כמו שמעולם לא היתה, אבל יש נושאים של דיבור שאנו מתעלמים מהם בדרך כלל, ולכן ראוי להזכירם.

התורה מספרת לנו בפרשת השבוע: “אַל-תָּצַר אֶת-מוֹאָב” (דברים ב:ט)

וברש”י שם: “לא אסר להם על מואב אלא מלחמה אבל מיראים היו אותם ונראים להם כשהם מזויינים לפיכך כתיב (במדבר כב) ‘ויגר מואב מפני העם‘ שהיו שוללים ובוזזים אותם אבל בבני עמון נאמר “ואל תתגר בם” שום גרוי, בשכר צניעות אמם שלא פרסמה על אביה כמו שעשתה הבכירה שקראה שם בנה מואב” (עיין עוד ברש”י בראשית יט:לז)

יש עוד רש”י בנושא זה, שמסביר שלוט קיבל שכר על שלא גילה ששרה היא אשת אברהם. רעיון זה – לשמור על שתיקה ולא להגיב – לפעמים קשה יותר מאשר לדבר בלי לומר לשון הרע. במיוחד כאשר אדם נשאר שקט כאשר הוא נדחף לתוך ויכוח או שמרגיזים אותו, עליו חז”ל אמרו “שכל העולם ראוי להתקיים רק בשבילו” (חולין פט:א).

בעוד שהמצווה הנפוצה ביותר היא הימנעות מלשון הרע, נראה לי שאם מישהו רוצה לצבור זכויות הוא צריך גם להתחשב שלא להגיב לקינטור, או למנוע מלהוסיף משהו “מעניין” לשיחה.

ראיתי פעם הסבר על המשנה בפרקי אבות “סיג לחכמה שתיקה”. נשאלת השאלה “מהי החכמה האמיתית?” התשובה שראיתי היתה, שיהודי צריך לעבוד על עצמו כדי להגיע לרמה שבה גם כאשר אחרים מתגרים בו, הוא לא יתפתה להגיב.

הגמרא בחולין (ס:ב) מספרת לנו על הירח (שחשב שהוא יעלה מעל השמש) “אמרה ירח לפני הקבה רבשע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד” זה לא רעיון טוב שיש שתי כוחות גדולים שמאירים על העולם. ה’ ענה – אתה צודק “לכי ומעטי את עצמך” אתה תקטין את עצמך. אנו רואים, כי בגלל שהשמש שתקה היא השיגה את החשיבות להיות המאור הכי גדול. אין זה מקרה שהמצווה הראשונה שאנחנו מקיימים אחרי תשעה באב היא קידוש לבנה, המזכירה לנו את הערך של שמירה על השקט.

שנזכה להפוך אוזן חרשת לאלו המנסים לעורר אותנו ומסיתים אותנו לכל מיני דיבורים לא תקינים, ובכך לזכות לברכות גדולות מה’.