ה”תרגום יונתן” מביא שיחה שהתקיימה בין יצחק אבינו ובין ישמעאל. האחים התנצחו לגבי מי ראוי יותר לרשת את אברהם אביהם.

יצחק אבינו טען שמכיוון שהוא הבן של שרה אימנו, שהיא האשה (ולא הפילגש), הוא זכאי לרשת.

ישמעאל טען כנגדו שהוא עמד במבחן זכאות גדול יותר, שכן הוא היה בן שלש-עשרה בהגיע זמנו למול, והוא מסר את עצמו למילה בחפץ לב. ואילו יצחק היה רק פעוט בן שמונה ימים. אם היה מועמד למילה בגיל שלש-עשרה, טען ישמעאל על יצחק, לא היה מבצע את המעשה.

לטענה זו השיב יצחק שלא רק שהיה מוסר את עצמו למילה בכל גיל, אלא גם עכשיו, בהיותו בן שלשים ושש, מוסר הוא לא רק אבר אחד, אלא את כל גופו לרצון הבורא.

דברים אלה צריכים ביאור. מסתבר שגם יצחק וגם ישמעאל הבינו שכדי לרשת את אברהם ישנו צורך בהצטיינות מסויימת. ר’ מיכעל פיינשטיין הסביר שטענת ישמעאל נבעה מההבנה שהיורש את אברהם אבינו חייב להיות “מוסר נפש” כמוהו. ישמעאל הסביר שהוא הפגין את המידה הדרושה על ידי הליכה לקראת המילה מרצונו בגיל מבוגר, ומבחירתו החפשית. לטענה זו החזיר יצחק אבינו, שאמנם במילה הוא לא הפגין מסירות נפש (שהרי נימול בגיל רך של שמנה ימים) אך בכל זאת הוא מוכן ומזומן להראות את מסירות נפשו במצוות הבורא, עד מסירות נפשו כפשוטו. טענת יצחק “הדהדה” במרומים, ובאותו הרגע נצטווה אברהם אבינו על העקידה.

מסתבר שיצחק אבינו אמר את דבריו בנחישות רבה ובכוונה שלמה. בכל זאת, כדי שטענתו תהא מוצקה, הקב”ה רצה להוציא דברים אלו מהכח אל הפועל.

פעמים רבות, אנחנו חושבים על עצמנו כ”בעלי חסד” גדולים. אמנם נכון שאף אחד לא ביקש את עזרתנו, אבל לו היו מבקשים, היינו מגישים את העזרה הנדרשת. אבל כפי שר’ מיכעל פיינשטיין הסביר, אין ה”כוונות הטובות” מספיקות. מחובתנו להוציא כוונות אלו לפועל בשביל שהן תקבלנה תוקף אמיתי.

בשבוע שעבר, התחלנו בקהילתנו תכנית אשר נועדה לממש את הפוטנציאל שלנו כ”בעלי חסד”. תכנית זאת מראה שמעשי חסד הם טבעיים ומהווים חלק בלתי נפרד מאישיותנו. הבה ונמשיך להלחם במעשי החבלה של ישמעאל, לא על ידי הצהרות של חסד – אלא על ידי מעשים של ממש.