לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ (במדבר ל:ג)

המדרש מדגיש שחובתינו ליישם את מוצא פינו היא חובה מיוחדת לעם הנבחר. בעצם, רוב דיני נדרים ושאר דיבורים הם מכוונים רק לנו. מה פשר הייחודיות הזאת ?

תפקיד כח הדיבור שלנו הוא לשבח את הקב”ה, כמבואר בנביא :

עַם זוּ יָצַרְתִּי לִי, תְּהִלָּתִי יְסַפֵּרוּ. (ישעיהו פרק מג:כא)

משמע מהפסוק שיצירת העם (ישראל) היה בעבור סיפור התהילות.

ומיכיון שסיבת בריאתנו היתה לשאת שבחים ותהילות לבוראינו, ניתן כח מיוחד לדיבור שלנו (ולא לאומות העולם) כדי שימלא את תפקידו. הירושלמי מסביר, שבעצם, היינו צריכים להימנע משימוש פינו לכל דבר שאיננו קדוש, אפילו דיבורים המותרים. אלא, היה עדיף אם היינו נבראים עם שני פיות, אחד לחול ואחד מוקדש לתהילות השם.

ה”פה המשני” הוא זה שמשותף בינינו ובין אומות העולם. אבל ה”פה המקודש” הוא נחלתו הבלעדית של היהודי. לאור זה נבין את דבריו של האור החיים הקדוש בפרשת פנחס. האור החיים הקדוש, מכנה את הפה כ”כלי שרת” לעבודת השם. לפה יש את הכח לקדש את תכולתו והיוצא ממנו.

השל”ה הקדוש מייחס לפסוק זה הבנה נוספת. משמעות ציווי הפסוק “לא יחל דברו” היא גם חלה על דיבורים שלא הוקבעו בנדר או הבטחה. כל התבטאות או שיח מהווה אמרה מחייבת. ואם איננו עומדים מאחורי דיבורינו ונותנים לדברינו להיות חולין, אזי החלשנו את כח פינו וכל תורה או תפילה היוצאת ממנו תהיה פחות עוצמתית.

ברור לכולנו שבימי בין המצרים, כשעובדים אנחנו על מידותינו והנהגותינו בין אדם לחבירו, אנחנו צריכים לנקוט זהירות משנה בדיבורים שלנו. פעמים מספר, ניגשים אלי ושואלים איך אפשר להיפטר מהתחייבות כל שהיא. לפעמים אפילו מדגיש המתייעץ שהרי הבטחה שכזו בטח לא הייתה תקיפה בבית משפט. אבל, כרגע אנחנו רואים, שאפילו מתי שהאדם אינו “מחוייב” לקיים את דיבורו. המחיר של חוסר העשייה היא החלשת כח הדיבור באופן גורף ויסודי.

בימים אלה, כשמנסים אנחנו להיטיב את דיבורינו ובהחלט לא לפגוע בזולת עם דיבורים אסורים או מעליבים. אולי נוכל לשים דגש על הרעיון הזה, לקיים את כל מילה שאמרנו אפילו ללא “תקיעת כף התקיפה בבית דין”. כי האי-קיום פוגע לא רק בחבירינו המצפה לנו לקיים, אלא גם בכח הדיבור הכללי שלנו, בתורתינו ותפילותינו.