“וַה’ יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ” (במדבר ל:ו)

רש”י שם: “וה’ יסלח לה. בַּמֶּה הַכָּתוּב מְדַבֵּר? בְּאִשָּׁה שֶׁנָּדְרָה בְנָזִיר וְשָׁמַע בַּעְלָהּ וְהֵפֵר לָהּ וְהִיא לֹא יָדְעָה וְעוֹבֶרֶת עַל נִדְרָהּ וְשׁוֹתָה יַיִן וּמִטַּמְּאָה לְמֵתִים, זוֹ הִיא שֶׁצְּרִיכָה סְלִיחָה וְאַעַ”פִּ שֶׁהוּא מוּפָר, וְאִם הַמּוּפָרִין צְרִיכִים סְלִיחָה, קַ”וָ לְשֶׁאֵינָן מוּפָרִים (עי’ קידושין פ”א)”

החתם סופר שואל, “הגמרא בקידושין אומרת לנו שמי שחשב לחטוא אך לא עשה חטא, הוא לא נענש, שבעיקרון אין חטא. גם כאן, למרות שהאישה הזו חשבה שהיא חוטאת, היא לא חטאה, אז למה שתצטרך כפרה?” הוא מתרץ שיש הבדל גדול בין שני המצבים. הגמרא בקידושין מתייחסת למקרה שהיא רק חשבה לעשות חטא, אך לא עשתה מעשה. במקרה שלנו, המעשה נעשה מתוך מחשבה שזה יהיה חטא, אבל בסוף התברר שהוא לא חטא. לכן, אנו מבינים מאמר חז”ל, “מחשבה רעה מחזקת את המעשה”, אין זה אומר שהמעשה היה ממש חטא, אלא אפילו מעשה שרק בכוונתו היה חטא, הוא מעשה שלילי.

לדעתי זה דורש קצת יותר הסבר. סוף סוף מה ההבדל ביניהם? בשני המקרים לא בוצע שום חטא! החינוך אומר לנו “כי האדם נפעל כפי פעולותיו.” אדם מושפע מהדרך בה הוא מתנהג. המשמעות היא שהדרך בה אדם נוהג בדרך כלל, אפילו אם הוא מתנהג ללא כוונה, תביא אותו בסופו של דבר לחיות את מה שמעשיו מייצגים.

שמעתי פעם מחבר הצלה ששקל להפסיק את ההתנדבות שלו מכיוון שהוא דאג שאם ילדיו יראו אותו “מחלל” את שבת קודש כל שבוע (אם כי במציאות, לא רק שזה לא חטא, אלא מה אביהם עושה הוא מצווה), הכבוד שלהם לשבת פשוט לא יהיה באותה רמה של מי שמעולם לא ראה חילול שבת בחייו. ברור שניתן לטעון כי לא מדובר בחילול שבת, אך בין אם זה נכון או לא, אין שום קשר למה שילד קטן יספוג, שכן הוא יראה באופן קבוע שניתן לחלל את השבת במצבים מסוימים ויאבד את הרגישות לזה.

כשמישהו חושב שהוא חוטא, בין אם זה באמת חטא או לא, ההתרסה נגד רצון ה’ מוטבעת בבירור במוחו של אותו אדם שעשה את המעשה.

כשאנחנו מתקרבים לתשעה באב, ספרי הקדושים אומרים לנו שעלינו להרבות את מעשינו המראים את האבל שלנו על חורבן בית המקדש. למרות שהם עשויים להתחיל כמעשים מלאכותיים, בסופו של דברהמעשים האלו משתרשים ונעשים משמעותיים עבורנו ויגרמו לנו להרגיש את החסרון של בית המקדש.

יש שאומרים שאם זה לא אמיתי, ה’ לא רוצה את המצוות שלך – או את הדמעות שלך. אני חושב שההוכחה הפשוטה ביותר נגד זה הוא מאמר חז”ל המפורסם: “מתוך שלא לשמה בא לשמה”. אני מאמין שלזה רמז החתם סופר, כאשר אמר שהמחשבה קשורה למעשה. כשאנחנו מבצעים מעשים או נמנעים מלעשות דברים בתקופה זו של השנה, כמו שלא לרקוד, לנגן מוזיקה, לעשות תספורת או לרחוץ, אם נעצור לחשוב על זה, לא רק שזה יהפוך את אותם מצוות למשמעותיים יותר, אלא שזה בעצם יגרום לליבנו להשתוקק לבניין בית המקדש בירושלים בקרוב בימינו!