נֶפֶשׁ, כִּי-תִמְעֹל מַעַל, וְחָטְאָה בִּשְׁגָגָה, מִקָּדְשֵׁי ה’:  וְהֵבִיא אֶת-אֲשָׁמוֹ לַה’ אַיִל תָּמִים מִן-הַצֹּאן, בְּעֶרְכְּךָ כֶּסֶף-שְׁקָלִים בְּשֶׁקֶל-הַקֹּדֶשׁ–לְאָשָׁם (ויקרא ה’ ט”ו)

נֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא, וּמָעֲלָה מַעַל בַּה’; וְכִחֵשׁ בַּעֲמִיתוֹ בְּפִקָּדוֹן, אוֹ-בִתְשׂוּמֶת יָד אוֹ בְגָזֵל, אוֹ, עָשַׁק אֶת-עֲמִיתוֹ (ויקרא ה’ כ”א)

החיד”א מעיר שאף כי שבפסוק ט”ו מתחיל במעילה “כי תמעול מעל” ואחריו “וחטאה”, לעומת זאת בפסוק כ”א מתחיל בחטא “נפש כי תחטא” ואחריו “ומעלה מעל”, ושואל החיד”א מה אנחנו יכולים ללמוד משנוי הסדר הזה? הוא מצטט מקורות שאומרים כי פעמים רבות אדם חוטא במזיד, בידיעה מלאה שזה לא בסדר, ועדיין איכשהו או אחר הוא מצדיק את זה לעצמו וחושב שזה יהיה רק אירוע חד פעמי. למרבה הצער, ברגע שהאדם חוטא הוא גם מוריד את הערנות שלו לאותו חטא והרבה יותר קל לו לחזור על החטא הזה לעתיד. לכן הבנת הפסוק הראשון היא “מי שחטא במזיד (מעל) יביא את עצמו לחטא בשוגג”. והפסוק השני אומר ההיפוך, שמי שחטא בשוגג, למרות שהוא באמת נבהל ממה שהוא עשה, מבפנים הוא יודע שאע”פ שחטא, הוא עדיין בחיים. באופן תת מודע הוא מוריד את העירנות, ופותח פתח ליצר הרע לחדור פנימה ולגרום לו לעשות את זה החטא במזיד.

המסר שהחיד”א מלמד אותנו הוא שקשר מביא קשר, ויש להקפיד לבנות רק קשרים רציניים. יש מאמר ידוע מספר החינוך שמדבר על עניין הזה בקשר למצוות שהן “זכר ליציאת מצרים”. הביטוי שלו מאוד מפורסם “אדם נפעל לפי פעולתו”, שבני אדם יפעלו על פי הפעולות אשר הם עשו. כלומר, לא רק אנחנו יצורים של הרגל אבל גם יצורים של “קשרים”.

כנראה שהזמן הכי מהנה והכי האינטנסיבי בלוח השנה הוא ליל הסדר, שזה נחרט בזיכרון של כל יהודי. ככל שאנהנו מכינים את עצמנו עבור ליל הסדר, הקשרים שיוצרים מזה, יחזיקו מעמד להרבה יותר זמן. כשאנחנו מנקים לקראת פסח את הליכלוך שעשינו לאורך כל השנה כולה, אנו מביעים שעושים את זה במסירות שלא להשאיר אפילו פירור חמץ – אשר מייצג את החטא – וזה יעזור לנו לזכות ל”קשרים” עם מצוות שמשמחים, ולהביא משיח צדקינו במהרה בימינו.