“וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ, וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ” (דברים  יא:יד)

הגמרא אומרת לנו שכאשר אנו נקצור את התבואה שלנו, ה’ יברך אותנו ביבול בשפע, וכו’. הגמרא בברכות לה:ב דנה בפסוק זה ואומרת שיש קשר בין אם כלל ישראל עושה את מה שהם אמורים לעשות, לבין כמות העבודה הם יצטרכו לעשות. לפיכך, ונראה שפסוק זה מדבר בזמן שכלל ישראל אינם את עושים רצון ה’, ובכך הם צריכים לאסוף את התבואה בעצמם. ובכל זאת פסוק זה נמצא בפרשה שבו כלל ישראל מקבלים את המצוות ועושים אותן?! התוספות עוסק בסוגיה זאת ואומר שיכולות להיות דרגות שונות של קיום המצוות שיביאו רמות שונות של השגחה פרטית בעבודתנו.

הרב אליהו ברוך פינקל, מראשי ישיבת מיר הקודמים, ענה על שאלה זו ברעיון חשוב שאותו כולנו מכירים. כאשר אב מבקש מבנו שיעשה עבורו איזו משימה, או האדון מבקש מעבדו שיעשה אותה משימה, למרות שהוא משתמש באותן מילים, הוא יכול לצפות לתוצאות שונות. עבור העבד זהו תפקידו והוא אולי אפילו יעשה זאת בחריצות, אבל כאן זה נגמר. אבל הבן שאוהב את אביו, ברגע שיש לו רמז למה שאביו רוצה, לא רק ימלא את הבקשה המדויקת, אלא גם ישתדל מעל ומעבר לטפל בכל הצדדים השונים של הבקשה.

מה שהתורה אולי אומרת לנו הוא שכדי לקבל את הברכה המרבית מה’, זה לא מספיק לעשות בדיוק את מה שנאמר לנו. גם אם אנו עושים כל מה שנאמר לנו, לא ניתן לומר שאנו מקיימים את רצון ה’! מה שאנחנו צריכים לעשות הוא להבין מה ה’ באמת רוצה ומה באמת ישמח אותו.

אנו עומדים ממש ברגע זה עם האבלות של חורבן בית המקדש מאחורינו, ואלול והימים הנוראים לפנינו. נכון לעכשיו, רבים מאיתנו יוצאים לחופשה (נחוצה). ב”ה, אנו מרגישים שחייבים לקיים כל הלכה בשלמותה ואנו עושים זאת. אני רוצה לומר שהאתגר גדול ומי שמצליח אני משבח אותו. עם זאת, כפי שמציין הרב פינקל, אם כל מה שעושים הוא לפי שורת הדין, יתכן שלא נקראים “עושים רצון ה’.” רצון ה’ הוא לעלות מעל החיובים הבסיסיים שיש לנו ולעשות את המצוות לפנים משורת הדין.

שנהנה מחופשותינו, וכמו כן שכולנו נהנה מקיום רצונו האמיתי של ה’.