המדרש תנחומא (5#) מספר לנו כי מהנכסים של בני אדם, חלק עשוי להישאר איתם למשך תקופה ארוכה, וחלק עשוי להיעלם לאחר זמן קצר באופן בלתי צפוי. המדרש מספר לנו שהיו שני אנשים בהיסטוריה שהיו עשירים להפליא – אחד יהודי ואחד גוי – ושניהם, הם ועושרם חדלו להתקיים: קורח היה היהודי והמן היה הגוי. למה זה קרה? המדרש אומר לנו שזה היה בגלל שעושרם לא בא מה’, אלא הם תפסו את אשר לא היה מיועד להם. כך גם המדרש מייחס את השבטים גד וראובן כבעלי עושר רב, אך הם איבדו אותו כשהוגלו לפני שאר השבטים.

ראיתי הסבר למדרש זה על פי העיקרון הבא: כולנו חייבים להשתדל כדי לפרנס את עצמנו. עם זאת, מי שעובד יתר על המידה כדי להרוויח עושר רב, יפסיד בסופו של דבר את מה שרכש, בדומה לגנב שיפסיד את הרכוש שגנב. אנחנו לא מוצאים בשום מקום בחז”ל שקורח גנב, ולא ששבטי גד או ראובן התעשרו באמצעות כל סוג של רווח לא חוקי. אנו מוצאים במדרש רק שהם “תפסו” – הפכו להיות תוקפניים מדי בעסק הפרנסה – וזה מה שגרם לנפילתם לאחר זמן.

יש סיפור מיוחס להרבי מקוצק, שראה אדם בורח מבית הכנסת לפני סוף הקדיש האחרון (וברכו), תופס את עגלתו, וממהר למכור את מרכולתו. הרבי שאל אותו “לאן אתה הולך?”, ענה האיש, “כדי לפרנס את עצמי”. הרבי שאל “איך אתה יודע שאתה רץ לקראת הפרנסה שלך? אולי הפרנסה שלך נמצאת בכיוון ההפוך ואתה בורח ממנה” (כלומר: אולי תרוויח יותר כסף על ידי עשיית מה שנכון ליהודי לעשות ותישאר בבית הכנסת עד סוף שחרית (וכך תקבל סייעתא דשמיא), בניגוד ללנסות לתפוס הזדמנות, אשר סוף סוף יכולה להיות פחות טובה בשבילך).

בדרך כלל, בתקופה זו של השנה, אנשים מורידים את הדחף הרגיל שלהם בעבודה, וההשתדלות שלנו פחות לחוצה כמו שאר השנה. בשלב זה, כדאי להקצות כמות זמן קטנה כדי להשקיע בפעילות עם רווח מובטחת: עבודת ה’.