כשאנו מתבוננים בסיפור המגילה אנו נפעמים ממסירות נפשה של אסתר המלכה, שמוכנה להקריב הכל למען עם ישראל. אצל מרדכי הצדיק אנו רואים עמדה איתנה של אמונה בד’ ללא היסוס וללא שמץ של וותרנות – אפילו במחיר הצתת כעסו של המן. מכיוון שהמן היה אגגי, כלומר צאצאו של אגג, מלך עמלק – נבין את סמיכות מצוות “זכור” לחג הפורים.

אבל ייתכן שיש דמיון יותר עמוק בין המאבק של ישראל עם עמלק במדבר לבין התמודדותנו מול המן בזמן פורים. המפרשים מסבירים שהמן שאב את כוחו מהחולשה שביחסים שלנו עם הקב”ה. דבר דומה קרה במדבר – שהרי עמלק תקף אותנו רק לאחר שתמהנו “היש א-לוקים בקירבנו?” [שמות י”ז: ח’, ורש”י שם]. כמו כן, עמלק התקומם עלינו רק כשהגענו לרפידים – מקום בו רפו ידינו מן התורה. ודבר דומה קורה גם בשושן. הרי בגלל שנהנו מסעודתו של אותו רשע [סעודת אחשורוש – ראה גמרא מגילה י”ב.] החלישו את הקשר עם הקב”ה ופערו פתח לעמלק לקום ולפעול.

כשמרדכי הצדיק צועד בראש מורם ולא כורע ולא ומשתחוה – מה הוא מלמד את בני דורו? שהשם כן בקרבנו!

לדעתי, העובדה שכל ניסי פורים הוסתרו במעטפת של “דרך הטבע” היא בשביל להבליט וללמד נקודה זו – שהימצאות הא-לוקים בקירבנו אינה מעשה ניסי, אלא טבעי לחלוטין. הלקח של פורים הוא לא לחשוב שיש ניסים שקורים מפעם לפעם, אלא ישנו קשר טבעי ומתמיד בינינו לבין בוראנו. הקשר כל כך מתמיד שאפילו תחת “השפעות” למיניהן (כגון השפעת היין…) אנו עדיין אדוקים בו. אין אנו צריכים צלילות הדעת בשביל ליישם קשר זה. הוא טבע שני אצלנו– כי השם באמת בקירבנו.

מצוות מחיית עמלק היא בעצם מחיית סימן השאלה מהשקפתנו – אישור הקשר בינינו לבין הקב”ה. מתי לאחרונה מחינו את העמלק שבתוכנו?