פַּסִּים, עַל שֵׁם צָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהוּ, פֵּ”א פּוֹטִיפַר, סמ”ך סוֹחֲרִים, יו”ד יִשְׁמְעֵאלִים, מ”ם מִדְיָנִים. (מדרש רבא)

לכאורה הדבר תמוה מאוד – למה בחר יעקב אבינו לקרוא למתנה שאמורה להפגין את אהבתו ליוסף על שם הנסיונות והקשיים בהם יתקל במשך חייו.

במסע החיים, הקב”ה מאתגר אותנו בנסיונות רבים. לפעמים אנחנו עומדים בנסיונות ולפעמים לא. כשאנחנו כן מצליחים – ומתגברים על קושי מסויים – לרוב, אחרי הסיפוק המורגש, אנחנו שוכחים מזה וממשיכים במהלך חיינו.

אם זה כל הלקח שהפקנו – הסיפוק הזמני והחולף – אז לא באמת ניצלנו את ההזדמנות עד הסוף. לדוגמא, אמא שדוחפת את בנה להתחיל ללכת. יקח לו זמן עד שילך לבד ולפעמים הוא עלול ליפול. אבל ההצלחה האמיתית לא מגיעה עד שהוא רואה את עצמו באופן אחר – לא כתינוק זוחל אלא כילד גדול שהולך בעצמו!

אם היינו בארץ בזמן כיבוש היוונים היינו שואלים את עצמנו – “מה הנסיון שהקב”ה רוצה שנתגבר עליו ?” אבל אין זה נסיוננו, אלא נסיון היהודים של אותו הדור. והם צלחו את האתגר. זו היא דוגמא לנקודת נחת אמיתית להורים – לא רק כשהילד עומד באתגר, אלא כאשר הוא רואה את עצמו אחרת – כמצליחן ובעל יכולת. כמו כן, אנו – בניו של הקב”ה – עמדנו בנסיון בזמן גזרות יוון. לא רק שהתגברנו על הקשיים הנוראי, אלא ראינו את עצמינו כמצליחנים ולא כמובסים – וזו היא מהות חגיגת החנוכה.

יעקב אבינו נתן ליוסף את כתונת הפסים, אבל אין במילים אלו כוונה לרמז על קשיים או על נסיונות,  אלא דווקא על הצלחות, הצלחות שישנו את תדמיתו העצמית- לראות את עצמו כמצליחן.

גם אנו בחיינו היום יומיים יכולים לנצל רעיון זה – בכל קושי או אתגר בהם אנו עומדים, לא נחשוב רק על הנסיון בו עמדנו – אלא בעיקר על הדמות המועצמת היוצאת מנסיון זה, דמות של אדם מצליחן.