”אֲדון עולָם אֲשֶׁר מָלַךְ. בְּטֶרֶם כָּל יְצִיר נִבְרָא:“

תפילה זו, שבמבט ראשון משקפת את עוצמתה והדרה של מלכות שמים, במבט שני, מאתגרת אותנו. כולנו מבינים את המושג של מלכות, ובכדי למלוך צריכים אזרחים שיהיו נתונים לסמכותו של המלך. איך ייתכן שהקב”ה מלך לפני בריאת אזרחיו ?

השל”ה הקדוש, ואחרים, מסבירים ש”מלך” הוא לא רק תיאור תפקידו של הקב”ה – אלא תיאור של עצמותו. מלוכה מצריכה תכונות מסויימות – ותכונות אלה הם בדיוק תכונותיו של הקב”ה. אז למעשה, אפילו לפני שהיה על מי למלוך – הקב”ה אכן מלך.

בראש השנה, הקב”ה ברא את נזר הבריאה – אדם. האדם יכל עכשיו להכיר בבוראו ולקבל אותו כמלכו. בעצם, ראש השנה הוא הכתרתו של הקב”ה כמלך על הבריאה המחודשת הנקראת אדם. ניתן עכשיו להבין את משמעותו של מושג ה”מלכות” שמהדהד בתפילות ראש השנה בקול ברור כל כך.

התורה מספרת שכשנברא האדם, הקב”ה הפיח בו רוח חיים. התרגום מבאר שבעצם, הקב”ה השאיר טיפה מעצמו בתוכנו על ידי נפיחת חיים זו. זאת אומרת שאנחנו כמו בנים לקב”ה מכיון שאנחנו נושאים חלק ממנו בתוכנו.

שמיעת קול השופר מזכירה לנו את הבריאה, את מתן תורה ואת שופרו של משיח. כל אירועים אלה הם התחלות חדשות. מובא בספרים הקדושים, שקול השופר מונע מאותה נשימה מיוחדת שנפח ד’ בנו בעת בריאתנו. כלומר, לא רק מתחילים מחדש בראש השנה, אלא מתחילים עם אותה רוח אלוקית טמועה בתוכינו.

השנה, כשנשמע את קול השופר ונתכונן להתחלות חדשות, נאזור אומץ ותקוה מעובדה זו – שכל התחלותינו טעונות ברוחו של בוראינו.