“וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה, עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל” (במדבר לא:יד)

חז”ל מספרים לנו שהתכונה השלילית של כעס היא חמורה מאוד: הגמרא אפילו משווה אותה לעבודה זרה! עם זאת, אני בטוח שאנשים רבים חשים שיש זמנים שהכעס מוצדק, ואכן אנו מוצאים זמנים שכאלה מוזכרים בחז”ל. המהר”ל שואל ביחס למאמר מהגמרא, “ואמר רבא: האי צורבא מרבנן דרתח – אורייתא הוא דקא מרתחא ליה … ואמר רב אשי: כל תלמיד חכם שאינו קשה כברזל אינו תלמיד חכם” (תענית ד:א), כלומר שתלמיד חכם חייב להיות נוקשה ומותר לו לכעוס. מזה ברור, שיש זמנים שבהם הכעס מותר וזמנים שבהם הכעס אינו מותר. מה הכלל לזה?

הגמרא בפסחים (סו:ב), מדברת על אירוע מפרשת השבוע בה היה מעורב משה רבינו. כתוב: “ריש לקיש אמר: כל אדם שכועס, אם חכם הוא – חכמתו מסתלקת ממנו; אם נביא הוא – נבואתו מסתלקת ממנו”. ראיתי פעם את השאלה נשאלת, שנראה מהגמרא הזו שברגע שהחכם או הנביא יחזירו את רוחם, חכמתם או נבואתם תחזור. לא נראה שהם צריכים לעשות תשובה כדי לחזור למצבם הקודם. אם אכן הכעס היה חטא, היה צריך לחזור בתשובה כראוי כדי לחזור למצבו הקודם.

נראה לי שהתשובה לשאלה זו מפחידה מאוד, ובכל זאת פשוטה: אין זה עונש, אלא שכך עובדים דברים קדושים. חז”ל אומרים “שהשכינה אינה שורה, אלא מתוך שמחה”. כך גם כשאדם כועס, מצבו הנפשי אינו תומך בנבואה או בחכמה. זה לא עונש. לכן משה רבנו לא היה צריך לעשות תשובה על מנת להחזיר את שלו, מכיוון שהוא עשה את הדבר הנכון. גם תלמיד חכם לא צריך לחזור בתשובה אם הוא מתרגז כראוי, כדי לקבל את חכמתו בחזרה. אלא כשהוא במצב של כעס הברכות הללו נעלמות.

בעונה זו של השנה שבה אנו מתאבלים על חורבן בית המקדש בירושלים, פעמים רבות שואלים אותי על חובתנו להיות מאושרים, מכיוון שכנראה זה סותר את האבלות שלנו. ברצוני לספר לך סיפור ששמעתי מבן דוד שלי שהוא גם בן דוד של ר’ שלמה זלמן אוירבך. בן דודי נסע לאמריקה לברית של נכדו הראשון וכשחזר ר’ שלמה זלמן אוירבך ישב שבעה על אשתו. כשנכנס לבית השבעה קם ר’ שלמה זלמן, ונתן לו ברכת “מזל טוב!” עם חיוך גדול. האנשים שהיו במקום נדהמו, שכן נדמה היה ששכח הרב שלמה זלמן את האבלות שלו. הרב שלמה זלמן הסביר, “על בן אדם יכולים להיות הרבה חיובים ביחד. יש לי חובה לשבת שבעה, וגם יש לי חובה להששתף בשמחה של בן משפחתי. ”

בתקופה זאת של זכרון החורבן, עלינו למצוא את המקום לשמחה בחיינו, מכיוון שדיכאון דוחף את שכינה. מצב השמחה אינו קשור לחובתנו להתאבל על חורבן בית המקדש ועל הקשר שלנו עם הקדוש ברוך הוא. יהי רצון שנזכה להתאבל על המקדש כראוי, כמו שאומרים חז”ל, “מי שמתאבל עליה בחורבנה, זוכה לראות בבנינה.”