התורה מורה לנו לנקוב את אזנו של העבד העברי, אם הלה אינו חפץ בחופש המוענק לו על ידי שנת היובל. רש״י מסביר את התהליך על ידי ציטוט מהמכילתא: “אזן ששמעה בהר סיני לא תגנוב – והלך וגנב – תרצע”.

הרעיון אותו מציעה המכילתא הוא שהעבד משלם כעת מחיר עבור חוסר ״הקשבה״. בעל הט״ז, בפירושו על החומש, מקשה על רעיון זה. הרי דברת ״לא תגנוב״ מדברת על גניבת נפשות בעוד שהעבד העברי גנב ממון! איסור גניבת ממון אפילו לא נשמע בהר סיני?

בפרשתנו מצויים מספר רב של דינים ובהם תנאים רבים וכן פרטי פרטים טכניים. אמנם ה״לא תגנוב״ שבעשרת הדיברות לא מדבר בממון, אך באופן כללי הרעיון הוא זהה. גניבה, מכל סוג שהוא, היא פעולה עוינת הפוגעת בריבוניות האדם- על עצמו או על חפציו. ייתכן שבגישה זו טמונה התשובה לשאילתו של הט״ז. אין להסתפק בקיום הדינים כחוקים יבשים בלבד, אלא חובה לחיות על פי הקווים המנחים שדינים אלו סוללים. עונשו של העבד העברי אינו על כך שלא שמע את הדיברות אלא שלא הקשיב להם.

לפעמים בלימוד ישנו דגש יתר על כל הפרטים הסבוכים של המקרים הנלמדים. אם נקח צעד אחד אחורה ונראה את התמונה הגדולה, רוב הפרטים ישתלבו לתמונה הרמונית גדולה.

רעיון זה גם בא לידי ביטוי במעשה המסופר במסכת שבת על אדם אחד שביקש מרבי עקיבא שילמדו את כל התורה על רגל אחת. רבי עקיבא ענה לו עם הקו המנחה – ״ואהבת לרעך כמוך״ – והשאר, הם פרטים להשלמה.