הגמרא בנדרים (סו:) מספרת על אחד מבני בבל שעלה לארץ ישראל ונשא אישה. אמר לה: בשלי לי “שתי עדשים”, כלומר – מעט. בישלה לו שתי עדשים ממש. כעס עליה. למחרת, אמר לה: בשלי לי סאה – מידה גדולה כוונתו היתה שלא תבשל לו רק שתים כאתמול אלא כדי סעודה. בישלה לו סאה ממש, הרבה יותר מהנצרך לסעודה. אמר לה: הביאי לי שני “בוציני” –פירוש: אבטיחים. הלכה והביאה לו שני נרות, שזה משמעות נוספת של המילה “בוצינא” בשפה הארמית. אמר לה הבעל בכעסו: לכי ושברי אותם על “רישא דבבא” –פירושו: ראש השער, בארמית. הלכה ושברה אותם על ראשו של בבא בן בוטא, שהיה דיין וישב בשער העיר. כששאל בבא בן בוטא לפשר המעשה, ענתה לו “כך ציווני בעלי”. ברך אותה בבא בן בוטא: “את עשית רצון בעלך, ה’ יוציא ממך שני בנים (גדולים וחשובים) כבבא בן בוטא”.

ראיתי פעם פירוש עבור מה שהגמרא באה ללמד אותנו עם הסיפור הזה. לנו, שזכינו לקרוא גם את תחילת הסיפור, זה די ברור שהיתה בעיית תקשורת בין הבעל לאשתו, ואנו יכולים להבין שכוונתה בשוברה את הנרות על ראשו של בבא בן בוטא מן הסתם הייתה לטובה. אבל מנקודת המבט של בבא בן בוטא, כל מה שהוא ראה היה מישהי שתוקפת אותו בגלל שבעלה אמר לה לעשות זאת. במצב כזה איך היינו מגיבים? לאנשים רבים יהיו כמה מילים לא טובות לומר על הבעל הזה, שלצערינו, במקרה הזה הכעס יופנה על מי שלא עשה שום דבר רע. כך שאולי המסר הוא לדון אנשים לכף זכות כמו שעשה בבא בן בוטא.

אבל אפשר לקחת מסר יותר מרגש מזה. אפילו אם היה לבעל טינה נגד בבא בן בוטא, ואשתו נאלצה להקשיב לבעלה בשל נישואיה, האם היית מדמיין לעצמך שבבא בן בוטא יברך אותה? מאיפה אפשר להשיג כח רצון כזה ולברך את מי שביישה אותו ברבים? לדעתי הדרך היא לשים את עצמך במצבו של האחר ואז אפשר להבין את מה שעשה. אם אנחנו נמצאים במצב דומה, האתגר הוא להכניס את עצמינו למקומו של השני כדי לקיים מצוות “ואהבת לרעך כמוך”.

למרות שהאשה טעתה, אהבת בבא בן בוטא לזולת באה לידי ביטוי על ידי הברכה שברך אותה, שתזכה לבנים כמוהו, בנים עם רצון עז לראות תמיד את הטוב בזולת.