“וַיִּירָא יַעֲקֹב מְאֹד, וַיֵּצֶר לוֹ” (בראשית לב:ח)

ניתן להבין בקלות: הוא חשש לחייו ולכן היה יירא מאד. אבל מדוע זה ייצר לו אם ייאלץ להרוג אחרים? ברור שאם יעקב היה בסכנה, הוא היה מחויב להרוג את התוקף שלו כדי להציל את חייו, כפי שחז”ל מלמדים אותנו “הבא להרגך, השכם להרגו!” לכן, אם עשו יתקוף את יעקב, היה נכון לחלוטין שיעקב יהרוג את עשו, ואם כן למה “ויצר לו”?

אחת התשובות שניתנו לשאלה זו היא שכל מטרתו של יעקב להיות ה”בכור” הייתה על מנת לשמש ככהן גדול בבית המקדש. ההלכה קובעת שכהן שהרג את הנפש אינו ראוי לברך ברכת כהנים, ולכן הוא הבין שהוא עלול להפסיד את ייעודו. עם זאת, הלכה זו אינה חלה כאשר הכהן הרג באונס, שאז עדיין היה ראוי לברך את ברכת כהנים.

ישנה תשובה נוספת שהיא באמת נושא שכדאי לחשוב עליו. אני אקדים את התשובה הזו בשיחה שניהלתי פעם עם חבר. הוא עבד בהצלה והחליט להתפטר מכיוון שחש שילדיו לא ירגישו את הכבוד הראוי ליום השבת אם הם יראו את אביהם נוהג כל שבת, שבוע אחרי שבוע, למרות שהם יבינו שזו מצווה גדולה לעשות זאת. רעיון זה גם נמצא באור החיים (דברים יג:יח), בפרשת עיר הנדחת, שחייבים להרוג את כל תושבי העיר. התורה מעניקה לאנשים אלה ברכה מיוחדת של ” וְנָתַן-לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ” – שצריכים להעניק לכם רחמים – מכיוון שרציחה, אפילו מהסיבות החשובות ביותר, בהכרח תשפיע לרעה (ראה תוספות ר”י הזקן קידושין פב:א ביחס לשוחטים).

גם כאן דאג יעקב שאם יצטרך להרוג את עשו, זה ישפיע עליו לרעה וישפיע על תחומים אחרים בעבודת ה’ שלו.

אנו נוטים לחשוב שדבר מותר לא יכול להשפיע לרע – רק דברים שאסורים יכולים להשפיע עלינו באופן שלילי. בין אם דנים בתשובה הראשונה או השנייה, ברור כי נקודת המבט של התורה סותרת לתפיסה זו. ישנם אנשים צדיקים שהיו מתפללים שלעולם לא יכנסו למצב בו עליהם לעשות מצווה שעשויה להעמיד אותם בסכנה של איבוד רמה רוחנית נשגבת שהם כבר השיגו. עם זאת, למרות שיש באמת סכנה, אם הקב”ה מכניס אדם במצב שיש סכנה כזו, (כמו חברי הצלה) הוא מצווה לעשות כל מה שצריך.

יהי רצון שנזכה לעשות מצוות שיוצרות בתוכנו השפעות חיוביות.