אִם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ (שמות כא:ג)

התורה מספרת לנו שכאשר אדם נמכר לעבדות מכיוון שגנב, ואין לו את האמצעים להחזיר את הגניבה, אדונו החדש מקבל אחריות הן על העבד והן על אשתו. דין זה נלמד מן הפסוק: “אם-בַּעַל אִשָּׁה הוּא, וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ”. מזה נראה בבירור שגם אשתו נמכרה לעבדות – “עסקת חבילה!”

אבל מה היא עשתה, שמגיעה לה עבדות?

מי שמכניס גנב שהורשע לביתו, הוא אדם מיוחד במינו. הוא חושף את עצמו לסכנה גדולה של גזלה בכל עת. מלבד דאגה זו הרובצת על אותו אדון, התורה דורשת ממנו גם לנהוג כבוד בעבדו. אם יש לו רק כרית אחת או שמיכה אחת, עליו לתת אותן לעבדו, ואילו הוא עצמו ישן ללא כרית או שמיכה.  מדוע, אם כן, יסכים אדם מן היישוב לקבל לביתו עבד עברי? הרבה יותר הגיוני ללכת לשוק העבדים ולקנות עבד כנעני, שהוא לא פושע מורשע, וברגע שייקנה, הוא גם ישאר רכושו הפרטי לכל החיים.

אני מציע תשובה לאחת השאלות, שגם תענה על כל האחרות. האדון הנדיב מוכן לקחת עבד עברי זה כמעשה של חסד. הוא מאמין שכל אדם עם נשמה יהודית, על ידי טיפול מתאים בסביבה חיובית, יכול להיות-בסופו של דבר- אדם שמתעלה בעבודת ה’. לפיכך, ביתו של אותו אדון אינו רק מקום עבודה, אלא מעין מרכז שיקום. העבד הפושע יראה בית ספוג באהבה ובכבוד לכל יהודי באשר הוא שם. לאחר שנחשף לבית כזה, בעזרת ה , בוודאי יטיב את דרכיו.

האדון הזה, אכן, לקח סיכון. אבל הוא היה מוכן לעשות זאת כדי לתקן נשמה אומללה.

שלמה המלך אמר “חכמת נשים בנתה ביתה” (משלי י”ד,א’). כאשר אשתו של גנב זה בנתה את ביתם המשותף, סדר העדיפויות בו היה, כנראה, לקוי. אולי חסרה לאותה אשה את אותה חכמה עליה דיבר שלמה המלך…עם רקע כזה, בעלה לא נמנע מלגנוב. לכן, ב’מרכז השיקום’ הזה, יש סביבה מובנית שבה גם העבד וגם אשתו יכולים להצטיין. התורה בטוחה שעם הכשרה מתאימה כזו, הם יכולים להתקדם ולבנות בית חדש,  כאשר ביתו של אדונם לשעבר משמש להם מודל לחיקוי.

אני בטוח שכדאי לכולנו לקחת צעד אחורה ולבחון מחדש היכן עומדים הבתים שלנו. מי ייתן ונזכה כולנו לבנות בתים שיכולים להוות דוגמה לזולת כיצד לנהל חיים נכונים וישרים.