“לְעֵינֵי בְנֵי-חֵת… ” (בראשית כג:יח)

נראה שהפסוק מודיע לנו מידע חסר משמעות, מה זה משנה שבני חת היו שם? האם זה שהיו אנשים הצופים בנעשה משנה משהו?

לחץ חברתי לפעמים גורם להפסדים, ולפעמים מביא לתועלת. למעשה, חז”ל אומרים לנו ש”קנאת סופרים תרבה חכמה”. הרמב”ם גם מלמד שאם אדם נקלע לחברה מנוונת, הוא אפילו מחויב לברוח למדבר שומם כדי לא להיות מושפע לרעה מסביבתו.

הרב אלחנן וסרמן שואל שאלה, שתמוהה עבור המתחיל. יש כלל בתורה שהולכים אחר הרוב. אם זה נכון, היות שרוב העולם לא מזדהים עם אלוקים אמת, מדוע שלא נעקוב אחרי הרוב וניטוש את דתנו? מי שסתר את ההיגיון הזה הוא אברהם אבינו. הוא נקרא “עברי” מכיוון שכל העולם היה בצד אחד, והוא היה היחיד בצד (עבר) השני. הרב וסרמן עונה על שאלתו, ומסביר את הטעות בהנחתנו: אנו הולכים אחרי הרוב רק במקרים של ספק.  אך בעניינים שברור מה נכון, אין צורך לכלל הזה.

עם רעיון זה אפשר היה לחשוב שאברהם אבינו היה הוגה עצמאי, לא מחובר ולא מודע לנורמות ולחץ חברתיים. החיד”א מאיר עד כמה זה לא נכון. אברהם אבינו הכיר את הרמאות של עפרון, את יכולתו לדבר משני צידי פיו בבת אחת, באומרו שהוא מוכן למסור את מערת המכפלה לאברהם במתנה ובמקביל לקבוע מחיר גבוה לתשלום. איך מתמודדים עם אדם כזה? לכן אברהם אסף את כל בני חת כדי שיהיו נוכחים וישמעו את מהלך המשא ומתן. זה הגביל את היכולת של עפרון להעלות את המחיר או לעשות שינוי אחר. מלבד הלחץ החברתי, קיימת גם הלכה בחושן משפט על תנאים שנקבעו ברבים, והיו מקובלים מול ראשי אותה עיר (או כדומה), שהם מחייבים, אפילו ללא קנין. לפיכך, אברהם השתמש גם בחוק הזה כדי לאלץ את סגירת העסקה וביטל את יכולתו של עפרון לחזור בו.

כשראיתי זאת, התברר לי המושג “קידוש ה’ ” ו”חילול ה’ “. מצווה (או חלילה הפוך) שנעשית בפורום ציבורי מכוונת את כוחם של הציבור, לא רק ביחס לרשמים הנעשים, אלא יש לה גם השפעה מתמשכת בתחום היחסים הבין אישיים. פעולות אלה שנעשים בפומבי אכן יתויגו ויתקבעו גם בפנימיות האדם. עשיית פעולות חיוביות בציבור, הופכת אותן לחלק מהותי מעצמנו.