“וַיֹּאמְר֞וּ הָ֣בָה ׀ נִבְנֶה־לָּ֣נוּ עִ֗יר וּמִגְדָּל֙ וְרֹאשׁ֣וֹ בַשָּׁמַ֔יִם וְנַֽעֲשֶׂה־לָּ֖נוּ שֵׁ֑ם פֶּן־נָפ֖וּץ עַל־פְּנֵ֥י כָל־הָאָֽרֶץ” (בראשית יא:ד)

המפרשים דנים בענין החטא של דור ההפלגה, אולם אני חושב שלאנשים רבים אין הבנה ברורה מה היה באמת חטאם. ברצוני להגיש הסבר המבוסס על פירושו של הרב שמשון רפאל הירש, שלדעתי רלוונטי לכולנו בחיינו הקהילתיים. הרב הירש מציין שנראה שהאנשים בדור ההוא עברו להתגורר במישור, שטח חסר חומרי בניין – ללא עצים או אבנים – והם נאלצו להכין הכל בעצמם. ברור שבמצב רגיל המישור הזה לא מקום מיועד לבניה. במקום זאת, היה יותר סביר לבנות באיזור שבו חומרי הבנייה היו זמינים. עם זאת, לבני אדם יש רצון להטביע את חותמם. לפעמים יש לנו עיר וככל שהיא צומחת וגודלת, שכונות ופרברים מתפתחים מסביב לעיר ומצטרפים לה. ולפעמים התושבים מתוסכלים מהעיר ומחליטים לנטוש אותה ולצאת ולבנות עיר חדשה. בדור הפלגה החליטו לצאת לבד כדי ליצור קהילה משלהם ולהטביע את חותמם עליה.

מדוע אנשים יוצאים באופן עצמאי גם אם זה יקשה על חייהם? אולי הם מתוסכלים מכך שאין להם מקום בחברה (הם מרגישים מנוצלים שהם לא “המוציאים ומביאים” בחברה), או שמא החברה שבה גדלו הייתה ממש לא מוסרית והם לא רצושום קשר איתם? בהיסטוריית העולם האחרונה, נראה שהתסריט המדויק הזה קרה בברית המועצות. הרצון המקורי שלהם היה ליצור חברה בה כולם שווים. כיום אנו מכירים את המציאות: אלה שהיו “המנהלים” נהנים מחיים הרבה יותר טובים מהפרולטריון – האזרחים הרגילים.

הפסוק מגיד לנו שמטרתם של דור ההפלגה הייתה לעשות לעצמם שם. הם תכננו להשיג זאת על ידי יצירת מגדל שראשו מגיע לשמים. התורה למעשה אומרת לנו שהמטרה היסודית שלהם ליצור קהילה חדשה כזו הייתה מושחתת לחלוטין. הילקוט  שמעוני מספר לנו שהם היו מושחתים כל כך מוסרית, שאם התרחש שגם לבנים וגם אדם נפלו מהמגדל, הם היו מתאבלים על הפסד הלבנים יותר מאשר על מות האדם. נראה שהסיבה לחשיבה עקומה זו הייתה מכיוון שהם הרגישו שהמטרה היסודית היא להיות שם הקהילה גדול יותר, ואילו חיי אדם הפרטי היה פחות חשוב. אידיאל כזה מראה על חוסר הבנה שלא טוב להיות לקבוצה מטרה של האדרה עצמית אלא מטרה לשרת את ה’.

ואכן, פעמים רבות אנו מוצאים אנשים שיש להם כל מיני רעיונות כיצד לשפר את החיים של כולנו, אבל לרוב, באופן תת מודע, זה כדי לקבל כבוד לעצמם.

ברצוני לספר לכם סיפור: הייתה אישה בשם גברת פרנק שקיבלה חתנים עבור בנותיה, שכולם בסופו של דבר נהיו גדולים בתורה. אחת מבנותיה התארסה לתלמיד ישיבה, אך אז נמצאה צוואת בעלה שכתוב בה שבנותיו תתארסנה רק לבחורים הכי טובים בישיבת וולוז’ין, ובגלל זה השידוך בוטל. זמן קצר לאחר מכן היא התחתנה עם תלמיד חכם אחר. אך החיים באותה תקופה היו קשים, והחתן החדש הזה חש עד מהרה שהוא נאלץ להיכנס לעסק של אביו. בדיוק באותה עת הייתה הישיבה זקוקה לראש ישיבה חדש והבחור הראשון, שהשידוך שלו עם הבת הספציפית הזו בוטל, הוצע להיות ראש הישיבה. לאחר שיקול, הוא ענה שהוא לא מוכן לקחת את התפקיד משום שהוא חושב שיש לתת את התפקיד במקומו לחתנה של גברת פרנק (זה שעומד להיכנס לעסק של אביו). הוא אמר, “אני מאמין שהוא יכול להצליח כראש ישיבה בדיוק כמוני, ובכך ימנע כאב לאמא יהודייה (אם הוא היה לוקח את התפקיד, היא תצטער על שביטלה את השידוך)”. כך התחילה אחת הישיבות המפורסמות ביותר של ימינו. לעשות למען הקהילה ללא מחשבה על גמול – ולא רק שיכתבו את שמו על לוח גדול שנראה לכל – בזה יכולים להקים קהילה שהקב”ה יתגאה ממנה.