הבחירה הטובה יותר

“…וּבְתַנּוּרֶ֖יךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶֽיךָ” (שמות ז:כח)

חז”ל מספרים שחנניה, מישאל ועזריה החליטו להיזרק לכבשן כי למדו לקח מהצפרדע. הצפרדעים הללו לא היו מחויבות לקפוץ לתנורי המצריים, אבל בכל זאת עשו זאת; לפיכך, הגברים טענו כי בהחלט הם חייבים לקפוץ לאש. זה דורש קצת הסבר.

ראשית, ראיתי שבעצם יש מחלוקת בין הראשונים אם מותר להתאבד במצב של “קידוש השם” אם לא דורשים ממנו. שנית, אם חנניה, מישאל ועזריה היו מצווים להקריב את נפשם, אז למה הם יצטרכו ללמוד זאת מהצפרדעים?

הייתי שוקל את השאלה הבאה. על פי הדעה המובאת בשולחן ערוך הקובעת שמותר להקריב את חייו על קידוש השם, אפילו כשלא דורשים זאת, מה עליי לענות אם אדם ישאל אותי, “רבי זכריש, האם מותר ליהרג או לא?” איך נפסוק, והאם זהיהיה אותו פסק דין לכולם?

יש סיפור מפורסם על קרוב משפחה עשיר של הגאון מווילנה שרצה אתרוג לסוכות. אבל המחיר של אתרוג היה כל כך יקר שהדרך היחידה לרכוש אותו תהיה על ידי מכירת ביתם. הבעל ואשתו החליטו לעשות זאת, והפכו בן לילה מעשירים  לעניים. בנסיבות רגילות לא מתירים להוציא סכום כסף כה גדול שישנה את מצבו הכלכלי, כדי לעשות מצווה. לא זכורים לי מקורות או שו”ת שדנו באירוע הזה, אבל ברצוני להעיר הערה משלי לגביו. המשך הסיפור הוא שכשהחיים הפכו לבלתי נסבלים לאשה הזאת, היא הלכה ועברה על פני ביתה הקודם כדי לראות על מה היא ויתרה, וזה נתן לה כוח להמשיך. אני מאמין שפסיכולוג טיפוסי היום לא ימליץ לחולים המדוכאים שלו לעבור במקום העושר שכבר אין להם! עם זאת, כשהאשה הזאת הלכה לשם, זה הרגיע אותה, כי היא הרגישה שהיא קיבלה את הצד הטוב יותר בעסקה. היא קיבלה מצווה, בעוד שהאדם השני קיבל רק בית פיזי.

אם יש הזדמנות לעשות קידוש השם, אבל במחיר אישי גדול, יש אנשים שיראו בזה כבוד, שווה את כל העלויות והקשיים. יש אחרים שירגישו שהם יפסידו מאיכות חייהם אם יעשו את קידוש השם הזה. אני מאמין שהדרך שזה ישפיע על אדם בחייו לאחר מכן צריכה להיות האור המנחה להחליט אם לעשות או לא.

שמעתי פעם סיפור על הרבנית לאה קרליץ, רעייתו של הרב נסים קרליץ. כשהייתה ילדה היה נהוג במשפחתה שהבנות יקבלו נעליים חדשות ליום טוב (רק נעליים חדשות – לא ארון בגדים חדש). פעם אחת לפני פסח שאלה את אביה, רבי צבי הירש קופשיץ, אם תוכל לאכול מצות שמורות במשך כל שבעת ימי הפסח. אביה אמר, “אשמח לתת לך את זה, אבל אני פשוט לא יכול להרשות לעצמי את זה.” על כך השיבה: “אני אוותר על הנעליים החדשות שלי” – והיא עשתה זאת! היא הייתה נלהבת כל 7 ימי פסח. בהחלט לא חייבים להתאמץ כל כך כדי לאכול מצות שמורות, אבל אני מאמין שהיתה לה שמחת יום טוב אמיתית.

על סמך זה, ברצוני להסביר את קל וחומר של חנניה, מישאל ועזריה כך: אף שהצפרדעים לא היו מחויבות לקפוץ לתנורים הלוהטים, הם עדיין הבינו שזו הדרך הטובה יותר לעזוב את העולם הזה; גם אנחנו לא תמיד מחויבים בהכרח לוותר על חיינו, אבל הזמן להיות “מחמיר” בקידוש השם הוא כאשר זו הדרך הטובה ביותר עבורינו לחיות (כלומר לסיים) את חיינו. ברור שזו החלטה מאוד אישית. זה חל על כל היבט של שירות ה’ שלנו, כאשר זה אינו חובה (המכונה ‘חומרא’). כשאדם מוותר על משהו שהוא משמעותי עבורו כדי להגדיל את כבוד שמים, הוא עושה קידוש השם.

שנזכה שלא נצטרך לקבל החלטה כזו. אבל הבה נשתמש בשיעור זה כדי ללמד אותנו שכל המעשים שאנו עושים לפי שיקול דעתינו, כלומר שלא חייבים לעשות, צריכים להוביל אותנו לעבוד את ה’ בשמחה גדולה יותר.