“וַיַּכֵּ֣ר יְהוּדָ֗ה וַיֹּ֙אמֶר֙ צָֽדְקָ֣ה מִמֶּ֔נִּי” (בראשית לח:כו)

אנו מכירים את המחלוקת בין בית שמאי לבית הלל לגבי אופן הדלקת נרות חנוכה (משמונה מפחיתים עד אחד, או מאחד מוסיפים עד שמונה). אני רוצה לשתף, אתכם בתחושה אישית שיש לי לגבי הנושא. אני מסתכל מסביב ורואה את כל החנוכיות היפות, כל אחת מעידה על אמונתנו בה’ וביכולתו לעשות ניסים; לא רק בימים ההם, אלא גם היום. עם זאת, כשאני רואה את הנרות מוארים במלואן בליל שמיני, אני מתרגש במידה רבה יותר לגבי מה שהן מייצגות. אמנם זה נכון שאנחנו עובדים על עצמנו בכל יום של חנוכה כדי להפנים את המסר של הנרות, אבל עצם לראות את כל הנרות האלה דולקים עושה רושם הרבה יותר גדול.

ברור שאין יותר אנשים שמדליקים בליל שמיני, אז למה אני מתרגש יותר כשאני רואה יותר נרות דולקות? אני חושב שהתשובה ברורה: מה שאנחנו רואים משפיע עלינו מאוד.

הרב אלי’ לופיאן מציין דבר מדהים בפרשת השבוע. תמר הואשמה בחטא; יהודה יושב על בית דין, ולפני כולם מודה ואומר: “צדקה ממני”. תארו לעצמכם את הבושה שחש יהודה אז. בבית הדין ישבו גם יצחק ויעקב (עיין במדרש תנחומא). זו תכונתו של מנהיג אמיתי: להודות בטעותו ברבים, במיוחד מול אביו וסבו, גדולי הדור.

הגמרא מספרת לנו שמשה התפלל שעצמותיו של יהודה יפסיקו להתגלגל בארון. ושיהודה ניצל מזה בזכות שראובן הודה בחטאו בגלל שלמד מיהודה. נשאלת השאלה: הגמרא אומרת שראובן חזר בתשובה בפרטי. תוספות עונה שכאשר חזר ראובן בתשובה והודה על חטאו, הוא עשה זאת בפרטי; אבל לאחר שראה שיהודה הודה בחטאו בפרהסיא, גם ראובן חזר והודה בפרהסיא.

ר’ אלי’ מסביר שהיה אפשר לחשוב שהזכות שיהודה הודה בחטאו גדולה בהרבה מהזכות בכך שראובן למד את הלקח מיהודה. ועדיין, חז”ל אומרים לנו שהשפעתו של יהודה, שלימד את ראובן, היא שהצילה את יהודה לעומת הודעתו של יהודה בעצמו. מכאן אנו לומדים עד כמה חשוב לעשות מצוות לעיני הציבור.

בביתי, בכל ערב כשאני מדליק את הנרות, יש שרשרת אירועים יפה. מדי ערב, אותם שכנים, בדיוק באותה שעה, מדליקים את הנרות שלהם: השכן שלי ממול ראשון; ואז השכן ממול שלוש קומות למעלה; אחר כך אני; ואחר כך הרביעי עוד שכן. התחושה הזו שרואים שעושים המצווה ביחד (אם כי כל אחד בזמן המדויק שלו) מחזקת אותנו ואת קיום המצווה שלנו.

נשאלתי פעמים רבות על המשנה ברורה, ששואל האם פרסומי ניסא מבוצע על ידי גוי שרואה את הנרות. זאת אומרת שזה נתון שפירסומי ניסא הוא עבור אחינו בני ישראל. אבל למה אני צריך להראות להם שאני הדלקתי? הלא הם בעצמם מדליקים!? נראה לי שההסבר טמון ברעיון הזה של רבי אלי’: יותר ממה שאתה יודע וממה שאתה עושה, מה שאתה רואה סביבך זה באמת משפיע עליך.

המנהג בישיבה שבה למדתי בסקרנטון היה שבמנחה אמרנו “הייכע קדושה” (בשמונה עשרה מתחילים בקול – “הייכע” – ויש חזרה קצרה) בכל יום חול חוץ מבחנוכה ופורים. שאלתי את ראש הישיבה מה ההבדל בימים הללו? הוא חייך ואמר, “פירסומי ניסא!” ודאי שכל תלמידי הישיבה הדליקו נרות בחנוכה וכולם הכירו את סיפור פורים; עם זאת, לעשות פירסומי ניסא מבוקש בכל פעם שאפשר, גם אם יש זמנים שזה ייקרא מיותר. זה נכון לא רק בחנוכה ובפורים כאשר אנו מצווים על כך, אלא בכל ימות השנה עלינו להבין את הכוח שבעשייה חיובית בציבור.

אני רוצה להציע שבחנוכה השנה, כשאנחנו מתפללים הלל בבית הכנסת ומודים לה’ לפני כל שאר הקהילה על הנס שקרה, לא רק שנתפלל עם כוונה, אלא שנרגיש שגם מה שאנחנו עושים יגדיל ההשפעה של הפירסומי ניסא גם על כל מי שנמצא בסביבתנו. יש לקוות שבכך, הדלקת נרות החנוכה הקטנים שלנו תחזיר את ההדלקה האמיתית של המנורה בבית המקדש.