כִּֽי־לִ֤י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ עֲבָדִ֔ים עֲבָדַ֣י הֵ֔ם אֲשֶׁר־הוֹצֵ֥אתִי אוֹתָ֖ם מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם אֲנִ֖י ה’ אֱלֹקֵיכֶֽם׃ (ויקרא כה:נה)

במה שונה שכיר מעבד?

בזמן שהם עובדים, גם לשכיר וגם לעבד יש חופש מוגבל והם מחויבים לעשות את מה שמצווה/מבקש האדון/המעסיק.

ההבדל הוא שלעבד אין אפשרות להיתפטר; אפילו כשהוא מסרב לעבוד הוא נשאר עבד. אולם, השכיר, ברגע שהוא מחליט להפסיק את עבודתו, הוא כבר לא שכיר.

הבדל נוסף הוא שהשכיר החליט להיות במצבו, בעוד שלעבד לא הייתה דעה כלל. עם זאת, בשני המקרים לא נוכל להניח שהם באמת רוצים להיות במצב שלהם בכלל! עבור עובדים רבים, העבודה היא רק אמצעי להרוויח מספיק כסף כדי שיוכלו לעשות את הדברים האהובים עליהם מחוץ למקום העבודה! ישנם גם עובדים שבוחרים להפוך את עבודתם ל”קריירה” – חלק מהזהות שלהם, והמקצועות עשויות להפוך להדברים האהובים עליהם – אם כי העובד כנראה לא יעבוד בחינם.

מה מאלה מתאר את היחס שלנו עם הקדוש ברוך הוא? התורה מספרת שה’ הוציא אותנו ממצרים וכתוצאה מכך הפכנו לעבדיו. זה נשמע כאילו מדובר במערכת יחסים מאולצת – קשר כזו שנרצה לעזוב אותה כמה שיותר מהר. האור החיים מסביר את המילים בתחילת הפסוק שהובא למעלה, “…עבדי הם…” כאמירה מגדירה. כן, זה נכון שאנחנו צריכים לעבוד את ה’ כי הוא הוציא אותנו ממצרים, אבל זה גם המצב הטבעי שלנו לעבוד אותו.

בעולם הרפואה יש שני תחומים של עבודה: יש שמטפלים בחולים, לדוג’ רופאי משפחה ומנתחים; ויש שעוסקים במחקר, בפיתוח תרופות ופתרונות לבעיות רפואיות. לכל אחד יש את תחום ההתמחות שלו, ואין ספק שכל אחד בתחום שלו מרגיש סיפוק, ושעולם הרפואה לא יכול היה להתקיים בלי שניהם. אבל כשמדברים על עבודת ה’, הקדוש ברוך הוא תכנן זאת כך שנבין שהמהות שלנו היא גם שיש לנו רצון להיות עבדי ה’ וגם להבין שיש לנו מחויבות לשרת אותו.

יש לי בן דוד שהוא גם חבר טוב שלי. פעם הוא ציין לי שיש יתרון בלהיות גם בני דודים וגם חברים טובים, כי לקשר שלנו יש רמת עוצמה גבוהה יותר יחד עם רמה גבוהה יותר של אהבה. כל היבט מחזק את ההיבט השני.

רעיון זה שייך גם על אחינו בני ישראל. חוץ מזה שאנחנו אחים, קיבלנו אחריות על אחינו – “כל ישראל ערבים זה לזה”. עלינו להבין שגם זו הרחבה של המחויבויות שלנו, שביחד עם הנטייה הטבעית שלנו, יש מצוות “ואהבת לרעך כמוך”.

כשאנו סופרים את העומר לקראת חג השבועות, עלינו לזכור את שני הרעיונות הללו: יש לנו את היחס המיוחד שהגיע מכך שה’ בחר בנו לקבל את התורה, שזה אמור ליצור רגשות של אהבה כלפי ה’ וקיום מצוותיו. אבל יש לנו גם חובה לקבל את התורה כעבדיו, לציית למצוותיו בכל תנאי. שתי הרגשות הללו יחד אמורות להביא אותנו למערכת יחסים יותר שלמה ומשמעותית עם ה’.