צַ֤ו אֶֽת־אַהֲרֹן֙…(ויקרא ו:ב)

רש”י (ב) צו את אהרן – אין צו אלא לשון זרוז מיד ולדורות. אמר ר’ שמעון ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס(תו”כ ו:א)

שנים ארוכות אני מוטרד מהחז”ל הזה – קשה להבין שרק בגלל שהכהן לא מרוויח כלום מהקרבת העולה, צריך לחזק אותו ולעודד אותו לבצע את העבודה הזאת כמו שצריך? בין הדברים שתהיתי לגביהם הוא המונח בו השתמשו חז”ל: “חסרון כיס” – שיש הפסד כספי. במציאות, הכהן לא מפסיד, הוא רק לא מרוויח.

בהתבסס על מחשבות הרב אליה לופיאן בתשובתו לשאלה אחרת, השאלה שלי נפתרה גם כן.

חז”ל אומרים לנו שכהנים זריזים הם. הם חרוצים ומוכנים תמיד לעשות את עבודת ה’. למעשה, בעגל הזהב, הם היו אלה שבעצם הרגו את אחיהם מהאם וקרוביהם, שזה מראה שהם היו עובדי ה’ אמיתיים. האם באמת היה צורך לחזק ולעודד צדיקים גדולים כאלה בעבודות ה’ במקרה של חוסר רווח?

דיברתי פעם עם חבר על מישהו שאיתו היינו מעורבים: שנינו הכרנו אותו כשהוא היה אדם גדול ואז הוא חזר בשאלה. במהלך ההתמודדות שלנו עם זה, חבר שלי סיפר לי משהו מדהים. הוא אמר, “האם אתה לא יודע שה’ משווה את מגרש המשחקים? חז”ל אומרים לנו שכל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”. למעשה, הגמרא בסוכה (נב:א) אומרת שאביי, שעקב אחרי איש ואשה שנכנסו למצב שעלול לגרום להם לחטא ולא חטאו, חלשה דעתו ואמר “אי מאן דסני לי הוה לא הוה מצי לאוקומיה נפשיה” – אפילו אני, אם הייתי הולך בדרך כזו … לא הייתי מצליח להחזיק מעמד שלא לחטוא. והצטער עד שאמר לו זקן אחד,”כל הגדול מחברו יצרו גדול הימנו”. מושג זה בא לידי ביטוי גם בתורה בפרשת יפת תואר. התורה התירה במלחמה לקחת נשים כאלו כדי שלא יחטאו. למרות שכמו שחז”ל אומרים לנו כדי להתקבל לצבא הם היו צריכים להקפיד על הלכות קלות כחמורות.

אפילו הכי גדולים מבינינו חייבים תמיד להיות ערניים, כפי שמופיע בסיפור ששמעתי פעם על החפץ חיים. כשהיה כבר זקן הוא ישב ליד שולחן בפונדק בצד הדרך וזרועותיה השל מלצרית לא היו מכוסים כראוי. החפץ חיים הקשיש פנה למארחו ושאל: “מה דעתך? אין לי דם בוורידים? למה הכנסת אותי למצב כזה מסוכן?”

שמעתי פעם מהרב מרדכי גיפטר ז”ל את האמירה הבאה: “אנשים קטנים מושפעים ממעשים גדולים, ואנשים גדולים מושפעים מפעולות קטנות”. זאת אומרת שהצעדים הקטנים שמקדמים את החיים עושים הבדל גדול, ומי שמתעלם מהם יכול לרדת במהירות לתהום. היצר הרע תמיד שוחק בבני אדם, בכך שהוא גורם להם להזניח דברים קטנים אך חשובים.

נחזור לשאלתינו למה הכהנים נזקקו לעידוד להביא את קרבן העולה: טבע האדם הוא שכאשר ניתנת לו הזדמנות לעשות משהו או עם תועלת מיידית או עם תועלת מאוחרת, הנטייה שלו תהיה לעשות את הדבר שנותן לו תועלת מיידית. וגם אם הוא יעשה את הדבר שאין לו ממנו תועלת מיידית, הוא יעשה זאת בסופו של דבר באדישות כי הוא ירגיש שהוא מפסיד את מה שהיה יכול להרוויח. אני לא חושב שהיה אף ספק קטן שאהרן לא יקריב את העולה כמו שצריך. עם זאת, אולי הוא לא היה עושה זאת באותה התלהבות שתתאים לו (ברמה שלו). הזנחה הקטנה הזו (מול רמתו הגבוהה) עלולה להוביל בסופו של דבר אפילו לעזיבת כהונתו.

אני רוצה להציע הסבר על אירוע מפורסם על יוחנן כהן גדול ששימש בכהונה גדולה שמונים שנה ולבסוף נעשה צדוקי (ברכות כט:א). אתה חושב שהוא התדרדר מיד לעבור על חטאים הגדולים ביותר? סביר להניח שהתחיל בדברים קטנים.

בעודנו נרגעים אחרי פורים (אם אתם אכן) ומתכוננים לפסח, לרבים מאיתנו נראים חלק מהמנהגים הרבים לגבי הכנות כחסרים תכלית. ליצר הרע יש הנהגה לזלזל בדברים שאנחנו לא מבינים. אם נתייחס לחוקת הפסח ממש כחוק כמו הפרה האדומה, אני מקווה ומתפלל שדבקותנו תביא אותנו לזכות להביא קרבן הפסח בטהרה.