בשמחה ובטוב לבב

וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה גַּם־אַתָּ֛ה תִּתֵּ֥ן בְּיָדֵ֖נוּ זְבָחִ֣ים וְעֹלֹ֑ת וְעָשִׂ֖ינוּ לַָה’ אֱלֹקֵֽינוּ׃ (שמות י:כה)

במהלך הדיון של משה רבנו עם פרעה על יציאת בני ישראל לעבוד את ה’, משה מנהל משא ומתן על מי ילך ומה יביאו איתם. משה רבנו אומר לפרעה: “לא רק שניקח את כל חפצינו, אלא גם אתה תתן לנו בהמות להביא קרבנות לה’!” ההבנה שלי לכך תמיד הייתה שמשה רבנו מנסה לומר לפרעה, “לא רק שאתה לא שולט, אלא אנחנו נגרום לך לעזור למשימה שלנו!” במילים אחרות, אתה – שמתחזה לאל השולט בעולם – אתה בסך הכל כלי בידו של ה’ אמת. נושא זה הוא מרכזי בליל הסדר, כפי שמתואר בשיר הילדים “פרעה בפיג’מה באמצע הלילה”. (אנחנו צריכים גם להבין שזה שייך גם לנו – אנחנו גם הכלים של ה’).

הבת עין (רבי אברהם דב אוירבך מאבריץ’ תקכ”ה-תר”ה) נותן משמעות עמוקה יותר לשיחה הזו, והרעיון שלי נלקח מהמושגים שלו. אנו מכירים שיש שתי דרכים לעבוד את ה’: מאהבה או מיראה. האהבה העמוקה ביותר לה’ מתבטאת על ידי עשיית מצוות לא רק בגלל שה’ ישלם לנו, אלא בגלל הרצון העז שלנו להיות מחוברים לה’ לכן אנחנו משתוקקים למלא את רצונו. מי שאין לו את הקשר החזק הזה עדיין יכול לעבוד את ה’ ואפילו לעשות את זה בשלימות, אבל זה בגלל שהוא מפחד מההשלכות של טעויות. בעיני רוחי, אני רואה את שני סוגי האנשים האלה כהולכים עלחבל דק. האחד ימהר לקצה השני, שכן הוא מפחד שאם יעצור הוא עלול לאבד את שיווי המשקל וליפול, בעוד שהשני נהנה מהתרגשות הסכנה. כאשר השני מגיע לקצה השני, במקום להיות מותש רגשית, הוא בעננים, כי הוא הצליח במשימה קשה, שהוא באמת אוהב.

כשכלל ישראל יצאו ממצרים, הם הלכו בעקבות ה’ באמונה אמיתית ובמרץ, בטוחים שזו הדרך הנכונה לעבוד את ה’. נראה כי סוג זה של עבודת ה’ הוא הרמה הגבוהה יותר, אך אם פרעה היה נותן בהמות לקרבנות, ברור שזה היה בגלל שהוא חש מוכרח לעשות זאת. זה אומר לכאורה שעלינו לכלול גם את רמת העבודה הנמוכה יותר, לעבוד את ה’ מתוך יראה.

לפיכך, הדיון בין משה ופרעה הייתה קשורה לדרך הטובה ביותר לעבוד את ה’. למי שכבר השיג את הרמה הגבוהה יותר של עבודת ה’ מתוך אהבה, האם יש צורך גם לעבוד את ה’ מיראה, למרות שהיא רמת השירות הנמוכה יותר?

שמעתי פעם שהאלתר מנוברדוק (הרב יוסף יוזיל הורווץ 1847-1919) הסביר לרב חצקל אברמסקי את האמרה “לעולם ילמד אדם שלא לשמה”. חז”ל מלמדים אותנו לא רק שזאת הדרך להגיע ללימוד תורה לשמה, כמו שהגמרא ממשיכה “שמתוך שלא לשמה בא לשמה”, אלא שגם לאחר שהאדם הגיע ללשמה, הוא עדיין צריך לשמור על היבט של שלא לשמה (כדי לגדול עוד) ברמת שירותו של ה’.

אני רוצה ‘לשאול’ את המושג הזה כדי להסביר הלכה שרבים מכירים, אבל לדעתי צריך הסבר. בערב פסח אסור לשתות יין או לאכול מצה כדי לקיים את המצוות בלילה בתאבון. אני תוהה: האם זה באמת מה שחז”ל צריכים ללמד אותנו, שתהיה לנו הנאה גשמית ממה שאוכלים בליל הסדר? ברור שהתשובה היא “כן”! הרמה הגבוהה של שירות ה’ אינה חייבת להזניח את הרמה הנמוכה של שירות ה’. לכן, חשוב לא רק ליהנות מסיפור יציאת מצרים אלא גם ליהנות מאכילת המצות.

יהי רצון שנזכה להתרומם בתום ליל הסדר, בידיעה שעשינו את הסדר, לא רק על פי דקדוקי ההלכה, אלא גם בשמחה, ונשיר את תהילות ה’ בכל ליבנו.

חג כשר ושמח!