“אלה הדברים” (דברים א:א)
לְפִי שֶׁהֵן דִּבְרֵי תוֹכָחוֹת וּמָנָה כָאן כָּל הַמְּקוֹמוֹת שֶׁהִכְעִיסוּ לִפְנֵי הַמָּקוֹם בָּהֶן, לְפִיכָךְ סָתַם אֶת הַדְּבָרִים וְהִזְכִּירָם בְּרֶמֶז מִפְּנֵי כְבוֹדָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל (עי’ ספרי) (רש”י שם)
מגיד דיבר פעם בבית כנסת והוכיח את הקהילה על כל החטאים שלהם. הבעל שם טוב, שבמקרה נכח, קם ויצא באמצע הנאום. כשראו זאת, גם שאר הקהל קמו ויצאו – מה שמיד סיים את התוכחה של המגיד. לאחר מכן ניגש המגיד לבעל שם טוב כדי לברר מדוע יצא באמצע. הוא ענה, “הנה הייתי בבית הכנסת והיה שם אדם שאומר לשון הרע על כלל ישראל מול הארון הקודש! אם צריך לתת תוכחה, אנו אמורים ללמוד כיצד לעשות זאת ממשה רבנו ולתת אותה בצורה מרומזת!”
מסופר על האלתר מקלם שנזדמן להיות במעון הקיץ הסמוך לעיר גדולה, שם היו מתכנסים רבבות מכל רחבי רוסיה, ובפרט מהעיר הסמוכה, והיו נהנים שם מן המעיינות והמרחצאות ועוד. בשבת הלך המגיד להתפלל בביהכנ”ס וראה שלחלק מהם אין טלית ותפילין בתפילה היות והתרשלו להביא את הטלית עמהם. הם אמרו לו שכאשר אנשים נוסעים, פשוט אין להם מקום ל”תוספות”.
עלה האלתר על הבימה ואמר רבותי! אספר לכם מעשה מזעזע, פעם אחת הייתי הולך בעיר שלכם, נכנסתי לאיזה בית לראות את הבעלים וראיתי שאין איש בבית והבית ריק. נכנסתי ואני שומע בכיות תמרורים מאחד החדרים, נכנסתי לשם וראיתי שאין איש ורק שקית וטלית ותפילין נמצאים בה, והטלית גועה בבכי. שאלתי אותה טלית טלית למה את בוכה, ואמרה איך לא אבכה בעל הבית לקח עמו את כל הכסף והזהב וחמודות שהיה לו, ורק אותי השאיר פה לבדי, ניחמתי אותה ואמרתי לה מספיק לבכות, יבוא יום ובעל הבית יצא לדרך רחוקה ויניח כל כסף וזהב וחמודות ויקח רק אותך עמו…
האלתר עזב אז את הבמה, המסר שלו ברור לכל.
כעת יש לנו שני סיפורים שכנראה סותרים: הבעל שם טוב שהראה שיש לתת תוכחה ברמזים, והאלתר שהראה שיש לומר תוכחה ישירות. בואו נביא סיפור נוסף מהרב שלמה שבדרון כדי לחבר את כל זה:
לרב של קהילה קטנה לא היה זמן ללמוד מכיוון שאנשים בקהילה שלו הגיעו אליו לדיני תורה אינסופיים, על שגנבו תרנגולות זה מזה באופן קבוע. כדי לשים סוף לטמטום זה, הרב הזמין מגיד מפורסם להגיע לקהילתו לדבר על חומרת חטא הגניבה. בית הכנסת היה מלא עד הקורות בשבת, והקהילה שתתה כל מילה שאמר המגיד. הרב התיישב בכיסאו, בביטחון שעד יום ראשון הגניבות המטופשות האלה יפסיקו, והוא יוכל לבלות את כל היום בלמידה. יום ראשון בבוקר הגיע, והיה “עסק כרגיל”. אותן שאלות לגבי גניבת תרנגולות נמשכו. הוא שלח מברק למגיד וביקש להחזיר את כספו מכיוון שה”מוצר פגום”. המגיד השיב, “תלה שלט שעקב הביקוש הרב אני אחזור בשבת הבאה עם החלק השני.” בבוקר השבת לא היה מקום לקיסם בכל בית הכנסת, שכן גם אלה שפספסו את פניני החוכמה בשבוע הקודם הגיעו גם הם לשמוע את החלק השני. המגיד קם אל הבימה, הטיח את ידו ואמר, “רבותי, אסור לכם לגנוב. זה כולל תרנגולות ואני מדבר לכולכם.” נשמעה צעקות בקהל, “חוצפה! הוא בא לכאן כדי לומר לנו מה לעשות?” הם הרימו אותו פיזית והשליכו אותו מבית הכנסת. עם זאת ביום ראשון בבוקר הרב התיישב ללמוד ולא הופרע אפילו פעם אחת – משום שההודעה התקבלה.
יש זמנים שבהם הגישה הישירה היא הדרך היחידה להעביר את המסר.
נראה לי שאנחנו עומדים כאן בערב תשעה באב, והדרך שהתנהגנו בשבוע הקודם מראה שאנחנו מבינים שצריכים ישועה. שיהי הצום שלנו והתנהגותנו ביום הקרוב הזה תחינה ישירה מקרב לב לה’ – ושנמשיך לעבוד את ה’ בהתלהבות גם למחרת, ותוביל אותנו לתשובה אמיתית.
