לֹֽא־יָבֹ֧א עַמּוֹנִ֛י וּמוֹאָבִ֖י בִּקְהַ֣ל ה’ גַּ֚ם דּ֣וֹר עֲשִׂירִ֔י לֹא־יָבֹ֥א לָהֶ֛ם בִּקְהַ֥ל ה’ עַד־עוֹלָֽם׃ עַל-דְּבַר אֲשֶׁר לֹא-קִדְּמוּ אֶתְכֶם, בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם, בַּדֶּרֶךְ, בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם (דברים כג:ד,ה)

על פסוק זה שואל הרב גדליה נדל, “מדוע היה עונש כה חמור, שלא להתקבל לעולם לכלל ישראל, רק בגלל שלא עשו איתנו חסד כשיצאנו ממצרים?” גמילת חסדים היא אפילו לא אחת משבע מצוות בני נח!? (ראה רמב”ן על עניין של סדום).

הוא עונה שזה לא עונש, אלא סימן שתרבות העמים הללו מנוגדת לזו של עם ישראל. ה’ ידע שאנשי העמים הללו לעולם לא יוכלו להתחבר לתרבות היהודית, מכיוון שהם חסרים את הבסיס לאופי היהודי. חז”ל אומרים,”דרש רבא כל מי שיש בו ג’ מדות הללו, בידוע שהוא מזרעו של אברהם אבינו, רחמן, וביישן, וגומל חסדים” (יבמות ז”ט ע”א, מובא במסילות ישרים יט, כ”ו), (בהתאמה, מי שחסרות לו שלוש התכונות הללו בידוע שאינו מזרע אברהם). זה רעיון שקל להתייחס אליו, ורואים ברחבי העולם. היהודים עולים בהרבה על הגויים במספר המעשים הטובים הנעשים וארגוני הצדקה הנתמכים. (רואה חשבון חרדי, לאחר שהגיש החזר מס עבור לקוח גוי באמריקה, קרא לחברותא שלי בתמיהה, “איך יכול להיות שמי שהרוויח $150,000 בשנה תרם רק $150 לצדקה!?”

עם זאת, ישנו צד נוסף בנושא של העמוניים והמואבים שהוא די תמוה. חז”ל מלמדים אותנו,”עמוני – ולא עמונית, מואבי – ולא מואבית” (יבמות עז:א), שאישה מואבית או עמונית יכולה להינשא לכלל ישראל. הסיבה לכך היא שזה שלא הציעו לחם ומים לבני ישראל אינו השתקפות שלילית על נשות העמים הללו, שכן הן לא יצאו והציעו אוכל בשל תכונתן החיובית של צניעות. אבל הרב משה פיינשטיין מתקשה בכך, כי התורה מספרת לנו שבנות מואב עצמן היו עסוקות מאוד בניסיון לפתות את אנשי בני ישראל! קשה לקרוא לנשים כאלה צנועות! ר’ משה עונה על שאלה זו במחשבה מרתקת: יש להסתכל על המאפיינים הבסיסיים של האדם. בלעם אמר לגברים המואבים לגרום לבני ישראל לחטוא, בכך שישכנעו את נשותיהם לפתות את הגברים היהודים. למרות שהנשים עשו מעשים מגונים, זה לא באמת מי שהן. יצר הרע שלהן הביס אותן. לפיכך, ר’ משה מציע שתוכלו להינשא לכלל ישראל כי הן אינן רעות בבסיסן. ואילו הגברים אינם יכולים להינשא לכלל ישראל, למרות שהם לא עשו את החטא החמור הזה, כי המאפיינים הבסיסיים שלהם אינם תואמים את בני ישראל.

רובנו, לאחר שחטאנו, חשים חרטה, למרות שלא הגענו לשום הבנה חדשה. אז למה פתאום אנחנו מרגישים אשמים אחרי שחטאנו? נדמה לי שלפני החטא יש לנו יצר הרע שדוחף אותנו לעשות משהו נגד הטבע שלנו, והתאווה גובר את השכל הישר שלנו. לאחר החטא, כשאין יותר תאווה, הגישה הבסיסית שלנו חוזרת אלינו, ואנחנו באמת מרגישים חרטה.

בתקופה זו של השנה, כאשר אנו בוחנים את המעשים שלנו, אני חושב שעלינו לשים לב שלמרות שאנו עלולים לחטוא, זה לא בהכרח מעיד על מי אנחנו באמת. עם הכרה זו, קל יותר לחזור בתשובה על החטאים הללו, מכיוון שאנו אומרים לה’ שלא “היינו עצמנו”. עם זאת, ישנם סוגים אחרים של חטאים ששורשיהם עמוקים יותר, ודורשים כמות גדולה יותר של חרטה מכיוון שאנו צריכים לאפס את הגישה הבסיסית שלנו לגבי מי שאנחנו באמת. ברוך השם יש לנו עוד זמן לטפל אפילו בחטאים המושרשים האלה. הבה ננצל את הזמן שלנו בשיקול דעת.