הכל במידה טובה

“וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֨ר כִּלּ֤וּ הַגְּמַלִּים֙ לִשְׁתּ֔וֹת וַיִּקַּ֤ח הָאִישׁ֙ נֶ֣זֶם זָהָ֔ב בֶּ֖קַע מִשְׁקָל֑וֹ וּשְׁנֵ֤י צְמִידִים֙ עַל־יָדֶ֔יהָ עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מִשְׁקָלָֽם” (בראשית כד:כב)

הגמרא מספרת לנו משהו מאוד מוזר. חובה על תלמיד חכם לנקום באחרים. אפשר היה לחשוב שהאחרון בעולם המחויב לנקום יהיה תלמיד חכם! מדוע דורשים ממנו התנהגות זו?

חז”ל מספרים לנו על שאול המלך שריחם על אגג מלך עמלק ולא הרג אותו כמו שצווה ה’. כולנו יודעים שהיו אלו רחמים מוטעים, ואנחנו עדיין סובלים מכך: עמלק עדיין קיים ועדיין יש לנו את מצוות מחיית עמלק. זה אף מוזכר בפיוט של פורים, שהמן, צאצא של עמלק, לא גמל ליהודים את טובתו של שאול שחמל על אגג סבו.

חז”ל גם מספרים לנו שכתוצאה מהחמלה המוטעית של שאול נהרגו כהנים צדיקים בעיר נוב, והמשפט הוטבע: “כל שנעשה רחמן על האכזרים, לסוף נעשה אכזר על רחמנים”. בקיצור, אפילו מיטב המידות חייבות להיות מיושמות נכון. מה שמעלה את השאלה: אם מידות טובות יכולות לפעמים להיות רעות, ולפעמים מידות רעות יכולות להיות טובות, איך נחליט מהו היישום הנכון של כל מידה?!

אנו רואים בפרשת השבוע שרבקה הייתה בעלת אופי ישר, למרות שהיא גדלה בשכונה חסרת חוק, מוקפת בבתי עבודה זרה, וגנבים ורוצחים מבני משפחתה. כשאליעזר פגש אותה הוא נתן לה שני צמידי זהב. רש”י מביא את המדרש רבה שאומר ששני הצמידים סימלו את שני לוחות הברית שניתנו על הר סיני אשר היו “צמודים” זה לזה.

ראיתי הסבר שאליעזר מעביר לרבקה מסר: למרות שיש לך מאפיינים ישרים ואת יכולה להגיע רחוק מאוד איתם, הם אינם נפרדים מאידיאלים של התורה, אפילו לא בהיבט של בין האדם למקום. מכאן, הוא רמז לה ששני הלוחות – הראשון המספר לנו על חובותינו בין אדם למקום, והשני המתייחס לחובותינו בין אדם לחבירו – חייבים להיות צמודים זה בזה. זהו מסר שעבור אדם שיש לו תכונות טובות באופן טבעי, הוא צריך לדעת כיצד להגיע לשלמות. הדרך להשתכלל היא על ידי שימוש בתכונות שלנו על פי הנחיות התורה. חבר שלי סיפר כי פעם הוא עמד ליד רב שנשאל על ידי בעל הבית על גמרא שכנראה מחייבת שאמורא יעשה פעולה שהיא חילול ה’. (מדובר על אמורא שקרע את בגדיה של אשה לבושה בצורה לא צנועה שלדעתו היתה יהודייה, אבל בסוף התבררה כגויה). הרב אמר שמה שקובע אם מעשה נקרא קידוש השם או חילול ה’ נקבע על ידי התורה ולא על ידי רגשות אנושיים.

למעשה, לאורך ההיסטוריה היו אנשים שהיו להם מידות נפלאות, שהביאו אותם לעשות את החטאים הגדולים ביותר. דוגמה בזמנים הנוכחיים היא “המתת חסד”, שבה מישהו גומל “חסד” למי ש”סובל”, בכך שהוא שם לו סוף לצמיתות. אדם כזה יסתכל על עצמו כ”צדיק” על מעשה זה של “הרג מתוך רחמים”. עם זאת, על פי התורה זהו פשוט רצח. למעשה, המדרש אומר לנו כי גישה דומה הייתה קיימת בסדום, שם אדם שהוא “נטל על החברה” היה ראוי למוות.

האדם הממוצע, כשמתנקם, זה נובע בדרך כלל מתחושת הצדק העצמי שלו. זה אכן מתועב. אך אין זה המקרה עם תלמיד חכם אמיתי, שאמור להיות התגלמות כוונת התורה, וכאשר הוא מתנקם, הוא מבטא את רצון ה’. כמו שכתוב, “קֵל קַנֹּ֤וא וְנֹקֵם” (נחום א:ב).

כשאנחנו לומדים את מעשי האבות, אנו מבינים שכל מה שהם עשו היה דרך חזון התורה. בין אם ה’ צווה להקריב את בנו או שהוא רץ לעזור לאדם אחר במקום לעמוד עם ה’, ההוראות שלנו תמיד נלקחות מהתורה. כאשר אדם נוקם לקיים את הפסוק “והלכת בדרכיו”, הוא עושה מעשה אלוקי.