המסע

“…לֶךְ-לְךָ מֵאַרְצְךָ וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ, אֶל-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ” (בראשית יב:א)

“ולמה לא גלה לו כדי לחבבה בעיניו וליתן לו שכר על כל פסיעה ופסיעה” (בראשית רבה לט:ט)

“לא גלה לו הארץ מיד כדי לחבבה בעיניו ולתת לו שכר על כל דבור ודבור” (רש”י בראשית יב:ב)

אמנם דברי רש”י נשמעים מעניינים מאוד, אבל הם באמת צריכים הסבר. האם באמת יש יותר שכר על כל מילה שנאמרת? אכן שאלה זו נידונה בהתייחס לפרשת בריאת העולם: מדוע היה צורך בכל כך הרבה אמירות מאת ה’ כדי לברוא את העולם? עם זאת, במצבנו, נראה שהתשובה די ברורה. אני מכיר אדם שהיו לו בעיות עם הפרנסה שלו. הוא נסע לאמריקה כדי להרוויח קצת כסף, אבל הרווחים שלו נלקחו ממנו שלא בצדק. כעת הוא עובד בישראל בעיר רחוקה ממשפחתו, ולאחר הרהורים על מצבו אמר: “נראה לי שיש לי גזירה מן השמים להיות בגלות. אני מעריך את העובדה שה’ הקל את הגזירה ועכשיו הגלות שלי יכולה להיות כאן בארץ הקודש”. אבל כמה זמן וכמה כאב יש לאיש הזה שעליו לעזוב את משפחתו מדי שבוע, ולחזור רק בערבי שבתות? עבורו, כל שבוע קשה שכן הוא תוהה מתי תסתיים גלותו.

כל אמירה שנועדה כדי לכוון אותנו קרוב יותר למטרה, אך היא מעורפלת וחסרת הגדרה ברורה, גורמת לנו יותר אי ודאות, ולכן הנסיון יותר קשה.

אולם המדרש רבה נותן הסבר אחר מאשר רש”י ואומר שאברם קבל שכר על כל צעד ושעל, כיון שלא נאמר לו יעדו.

הרב בערל פרברסקי שליט”א שואל מדוע הוא קביל יותר שכר על כל פסיעה ופסיעה? האם זה רק בגלל המאמץ הנוסף להגיע למקום המצווה, או שיש סיבה עמוקה יותר? הוא מסביר על סמך ריטב”א בסוכה (כ”ה) שלפעמים עלינו לקיים מצווה במקום כלשהו והמהלך הוא רק הכנה למצווה העיקרית. ולפעמים המהלך בעצמו הוא המצווה. במקרה הזה, שבו ה’ לא אמר לאברם לאן ללכת, אלא רק אמר “לך”, כל צעד וצעד לא היו רק הכנה למצווה, אלא כל פסיעה היתה מצווה.

אני רוצה להציע רעיון דומה על סמך גמרא בסוטה. הגמרא מספרת לנו על אשה שהיתה הולכת לבית כנסת רחוק מביתה. התנא שאל אותה: “אין לך בית כנסת בשכונה שלך?” על כך היא הגיבה, “יש שכר פסיעות.” (המרש”ג שואל למה זה שאם יש שכר פסיעות, ההלכה היא שכשנקראים לעלייה צריכים ללכת בדרך הקצרה ביותר לתורה. לא עדיף ללכת בדרך הארוכה ביותר לתורה ולקבל שכר פסיעות? אני מאמין שהתשובה היא שאמנם נפלא לקבל יותר שכר, אבל לא על חשבון הקהילה.)

מקבלים שכר על כל הפעולות המסייעות בקיום מצוות. ברור לי שמי שמהשקיע זמן רב בחיפוש למצוא לולב ואתרוג כשרים, גם אם בסופו של דבר הרב יגיד שזה פסול, עדיין יקבל שכר על מאמציו. האם זה לא ברור? נראה לי שלכך מתייחס הפסוק בתהילים (נה:טו) “בבית אלוקים נהלך ברגש” (ברג”ש = רוח גשם שלג). מעשה ההליכה לבית הכנסת הוא חלק מהמצווה. אנו נהנים מעבודת ההכנה לעבודה (תפילה). ואילו במצוות אחרות, כמו תקיעת שופר, אין תועלת בהליכה למרחקים יותר לשמיעת קול שופר.

בעבודת ה’ שלנו, פעמים רבות אנו תוהים מה בדיוק הדבר הנכון לעשות? אנחנו מתעצבנים כי לא מבינים בדיוק מה ה’ רוצה מאיתנו. אנחנו צריכים להבין שחוסר הבהירות הזה הוא חלק מהותי מהמשימה שלנו. המסע עצמו הוא חלק מעבודת ה’ שלנו, ולפעמים, ברמה גבוהה יותר מאשר אם היינו יודעים לאן אנחנו הולכים או מה אנחנו אמורים לעשות. אני חושב שכדאי לנו להבין שהמסע הזה למצוא את הדרך הנכונה לשרת את ה’, עשוי להיות בעצמו העבודה שלנו והגורם לצמיחה הרוחנית הגדולה ביותר שלנו.