הצלחה על ידי אחרים

“בשביל ארבעה דברים מתו נדב ואביהו…אבא חנן אומר על ידי שלא היה להם נשים” (ילקוט שמעוני, ויקרא פרק י סימן תקכד)

פרשת השבוע מספרת את האירוע עם שני בני אהרון, שמתו, על פי המדרש, מכיוון שהם לא נישאו. רעיון הנישואין כחלק מהותי מעבודת ה’ שלנו, נמצא בכל התורה. דוגמה לכך היא הכהן הגדול, שמלבד המצווה הכללית להינשא, עליו גם להיות נשוי בכדי לעשות את העבודה ביום הכיפורים. זה היה כל כך חשוב, שלפי כמה דעות ייתכן שיהיה עליו להכין אישה שנייה במקרה שאשתו הראשונה תפטר. הסיבה לכך היא שמי שמבקש סליחה עבור כל כלל ישראל, צריך לקשר את עצמו תחילה לאשתו, למשפחתו, ואחר כך לשבטו ואח”כ לכל העם.

ביום טוב אנו יודעים שכדי לייצר שמחה אמיתית, אנו מחויבים לשמח את נשותינו וילדינו מלבד הזמנת אורחים לסעודות החג. שמחה היא לא דבר שמסתובב סביבנו באופן אישי, אלא סביב ה”אני הגדול”, שכולל קודם כל את נשותינו, אחר כך את המשפחה שלנו, ואז את הקהילה שלנו.

על פי ההסבר של ילקוט שמעוני, בניו של אהרון הכהן חשו כי אין מי שמתאימה כראוי להיות בת זוג עבורם. לכן הם נותרו רווקים ולא עלו לרמות הרוחניות שהולמות להם. המדרש מספר על נימוקיהם, אך מוסיף משהו מעניין. במקום לומר רק שהם לא הצליחו להגיע לרמה הרוחנית שיכלו, הוא מדגיש שהיו נשים שנותרו רווקות מכיוון ששני בניו של אהרון לא התחתנו. כשחשבתי על דברי המדרש, צץ במוחי שיעור מהראש ישיבה שלי באמריקה: הרבה פעמים היו בחורים שחיפשו חברותות ולא מצאו חבר ברמתם. ראש הישיבה היה אומר להם, “למדו עם מישהו בדרגה נמוכה יותר ותרוויחו מכך.” רבים מהבחורים הרגישו שראש הישיבה רק מנסה להסדיר את הדברים עבורם, עם זאת, דיברתי עם ראש הישיבה על כך פעמים רבות והוא באמת האמין שיגדלו מ”הרחבת עצמם” אם היו לומדים עם חברותות אפילו ברמה פחותה. חז”ל אומרים לנו: חשבו על אחרים, מכיוון שכשאתה חושב על אחרים אתה עצמך הופך לאדם גדול יותר.

חז”ל מספרים לנו שכשכל ישראל עלו לרגל לבית המקדש שלוש פעמים בשנה, חמישים על חמישים אמות היה מספיק מקום בשביל כולם. אולם כאשר הם השתחוו, בנס לכל אחד היה ד’ אמות שלו. צדיק אחד פעם הסביר לי את זה כדלקמן: כשאני מקבל מישהו לתוך הד’ אמות שלי, אני מרגיש שאני מוותר לעצמי. אבל כששש מאות אלף איש נכנסים בחמישים אמות כולנו מבינים שמעולם לא היו ה”ד’ אמות” שלי, אלא מתנה מה’ לכולנו.

כעת, כשעבר חג הפסח ואנו מוקירים את זכרונותינו מהזמנים הטובים שהיו לנו, עלינו לשאול את עצמנו, “האם היה זה פסח “שלנו” בגלל כל מאמצינו, או שמא בחסדי ה’ שנהנינו מיום טוב.” כשאנחנו אסירי תודה שקיבלנו יותר ממה שהגיע לנו, במיוחד על ידי שהכנסנו אחרים לחיינו, לא רק שתהיה לנו שמחה יתירה, אלא גם נוכל להגיע לרמות גדולות יותר בתורה. לזה מתכוונת הגמרא כשאומרת “מי ששרוי בלא אישה – שרוי בלא תורה”