גלד קטן על הריאה של פר גדול יכול להיות ההבדל בין “גלאט” ולא “גלאט”. אולם כאשר הבעלים מביא את הריאה לרב כדי שייתן פסק הלכה, האם נוכל לדמיין שהבעלים יכעוס על הפר? בעלי המוסר אומרים לנו שהיחס של אדם במצבים דומים יכול להיות כמעט מצחיק! מדוע לאחר שהרב בודק את הריאה ואומר שהפר בהחלט כשר אבל אולי לא “גלאט”, האדם אומר “אקבל את ההפסד ואמכור לגוי”, למרות שבכך הוא עלול להפסיד סכום כסף נכבד. ובכל זאת, כשמדובר בעניינים כספיים בין אדם לחברו, מסיבה כלשהי אנשים מתקשים להודות בעמדתו של הזולת? השאלה היא מדוע קל יותר לאדם להפסיד כסף כאשר מדובר בפר לעומת אדם אחר? הסבר לכך הוא שאדם לא מחשיב פר כ”מתחרה” ברמה שלו כך שגם אם הפרה, כביכול, “מנצחת”, הוא לא לוקח את זה אישית, אבל אם חברו מנצח, הוא מרגיש כמו ‘לוזר’.

זוהי גישה גרועה, שכן במציאות אנו יודעים שאדם שהוא בעקביות מוותר זוכה להערכת בעולם הזה ולכבוד בעולם הבא. לעומת זאת, מי שנלחם בשיניים וצפרניים על כל דבר, אפילו שהוא צודק, זוכה לזלזול בעולם הזה ובעולם הבא.

בימינו מקובל שרבנים יושבים בחדר מיוחד, הנקרא בית הוראה, שהוא מוקדש בדרך כלל למענה על שאלות על חלקי שולחן ערוך אורח חיים ויורה דעה. לאחרונה יותר מצוי שאפשר גם לשאול שאילות על חושן משפט, החלק המיוחד לשאלות כספיים שבין אדם לחבירו. במבט ראשון זה נראה מוזר, שכן כל דיין יודע שאסור לדון בשאלות בחושן משפט בלי לשמוע את שני הצדדים. עם זאת, התשובה לכך ברורה. יש אנשים שלא מחפשים ויכוחים, אלא רק רוצים לדעת מהי ההלכה: האם מותר לי לעשות את המעשה הזה שמשפיע על מישהו אחר, או שאסור לי לעשות אותו?

חשוב להבין מטרת חושן משפט היא לא לעסוק בוויכוחים בין שכנים – אלא לקיים יחסים טובים בין שכנים. שמעתי פעם רב אחד מביע את הרעיון הזה עם הסיפור הבא: ישבתי בבית ההוראה ואדם נכנס ואמר, “יש לי חנות נעליים, ומתחרה פתח בדיוק את אותו סוג של חנות ממול. רבנים יקרים, שאלתי אליכם היא כדלקמן: יש לנו חובה לעבוד קשה כדי להתפרנס, וצריכים להיות זהירים ופקחים בעסקינו. אם ההלכה אומרת שאין לאיש הזה זכות לפתוח את חנותו בגלל שהוא מסיג גבול, האם אני מחויב אפוא לבקש ממך שתגיד לו לסגור בגלל דין “הסגת גבול”? או, אם מותר לו לפתוח מולי ואין לי שום טענה כלפיו, אז חובתי להבין שהפרנסה שלנו באה משמיים ואני מאחל לו הרבה מזל”.

שאלות מסוג זה לא נשאלות מספיק. הסיבה לכך היא שבדרך כלל אנו רואים את חברנו כמתחרים. ה”רוח יעקב” אומר שהטעם ללכת לבית הוראה הוא לראות אם יש הצדקה להגיע לבית דין או שההלכה נגדך. לכך נרמז בפסוק ” כִּי יִהְיֶה לָהֶם דָּבָר בָּא (בלשון יחיד) אֵלַי וְשָׁפַטְתִּי” (שמות יח, טז), שמשמע שנשאלת שאלה ראויה, אם כי יש רק בעל דין אחד. נראה שהרוח יעקב מבין שכאשר אין ויכוח, אין אפילו חשש קטן שהאדם עלול לשנות את העובדות אפילו שלא בכוונה או להעמיד את התיאור בצורה שתעמיד אותו באור טוב יותר.

בין אם זה נכון לחלוטין ובין אם לא, עלינו להיות כנים עם עצמנו בכל הנוגע ליחסים עם רעינו. האם אנחנו משתדלים לעשות רצון ה’ או שהמטרה שלנו היא לנצח? אלול, ראשי תיבות “אני לדודי ודודי לי”, הוא זמן מצוין להתחיל להשתפר בזה.