“וענית ואמרת וגו'” (דברים כו:ה)
רש”י שם: “מזכיר חסדי המקום וכו’”
“ככה מחויב אדם לעשות בינו לבין קונו יתברך כשמשפיע לו איזה טובה או איזה הצלחה, להלל ולהודות לו שהזמין לו זה הדבר ברחמיו וברוב חסדיו ברוך הוא” (של“ה פרשת כי תבוא דרך חיים תוכחת מוסר)
השל”ה מלמד אותנו שאדם מחויב להודות ולהלל לה’ בקול על הטוב שהוא נתן. לא מספיק רק לחשוב על זה בראש – חייבים להביע במילים. אבל אם ה’ יודע מה חושבים, למה זה צריך להתבטא מילולית?
נראה לי שהתשובה ברורה. מה משפיע יותר על אדם: מחשבה שקטה או אמירה בקול? לאמירה בקול בוודאי יש השפעה רבה יותר על האדם שמבטא את זה מילולית, ביחס למחשבה שפשוט נחשבת בשקט (עיין ספר החינוך מצווה כא – סיפור יציאת מצרים).
אולם נשאלת השאלה: כמה הכרת הטוב צריכים להרגיש ולהביע?
“שדרו של אדם לאחר שבע שנים נעשה נחש והני מילי דלא כרע במודים” (בבא קמא טז:א). המפרשים תוהים מדוע מכל הדברים שהיה יכול להפוך בחר בנחש?! ראיתי תשובה, שבתחילת הבריאה הנחש היה בשיא ממלכת החיות. אבל במקום להיות אסיר תודה על כל מה שהיה לו, הוא רק רצה עוד. בגלל כפוית הטוב הזו, הוא נענש שכל האוכל שלו יהיה חסר טעם. כך גם אדם שאינו מכיר טוב על מה שיש לו, בסופו של דבר הטוב יילקח ממנו.
חבר שלי נתן פעם לרב מיכאל יהודה לפקוביץ טרמפ מרמת בית שמש לבני ברק. כשהגיע ליעדו, ביתו של הרב מיכאל יהודה, הרב ביקש מהנהג לחכות לו רק דקה אחת, ומיהר להיכנס לביתו. כשחזר נתן לחבר שלי ספר שהוא עצמו חיבר. הרב מיכאל יהודה הסביר, “זהו ביטוי להכרת הטוב שלי לנסיעה הביתה”. בשנה הבאה הוא חזר לרמב”ש, וחבר שלי שוב נתן לו טרמפ הביתה. כשהגיע ליעד אמר, “חכה רגע”. חבר שלי כבר הכיר מה עומד לקרות, ואמר, “כבר קיבלתי ממך מתנה בשנה שעברה עבור הכרת הטוב. הרב לא צריך לתת לי עוד מתנה השנה”. על כך ענה הרב מיכאל יהודה, “עם מתן הספר ההוא, אפילו לא מילאתי את התחייבותי להכרת הטוב על מה שעשית לי בשנה שעברה, כיוון שאין גבול להכרת הטוב.”
ואכן, בכל שבת ב”נשמת כל חי” אנו מצהירים ש”אין אנחנו מספיקים להודות…” על כל הטוב שה’ מעניק לנו.
ברצוני להזכיר היבט נוסף להכרת הטוב. לחסיד אחד היה פעם סיעתא דשמיא מדהים, והתברר לו שה’ עזר לו בצורה יוצאת דופן. החסיד הגיע לנתיבות שלום עם הרבה רעיונות כיצד יוכל “להחזיר” את החסד לה’: לפתוח גמ”ח, לתרום עוד צדקה, וכו’. הרבי הקשיב לחסיד שלו, בהתלהבותו וברצונו העז להשיב לה’. כשסיים החסיד, הרבי חשב לרגע, והשיב: “אני מציע לך לא לעשות דבר! נראה לי שאתה באמת רוצה לפרוע את החוב שלך. אבל גם אם היית עושה את כל הדברים שהצעת, לא היה מספיק לשלם את חוב של הכרת הטוב שאתה חייב לחוש כלפי ה’.” המסר הוא שעדיף לא לעשות כלום ולדעת שאתה אסיר תודה לה’, במקום לעשות משהו ולחשוב ששילמת את חובך.
לסיכום, ראינו שזה בהחלט לא מספיק רק לחשוב על הכרת הטוב. בנוסף, גם לאחר שאחד הביע את הכרת הטוב שלו בקול, הוא עדיין לא מילא את חובתו. כדי למלא את חובתו, עליו להישאר מודע לחוב הכרת הטוב שלו לאורך כל חייו.
