וּלְמַ֛עַן סַפֵּ֥ר שְׁמִ֖י בְּכׇל־הָאָֽרֶץ׃ (שמות ט:טז)

מה היה הצורך לכל כך הרבה מכות במצרים? האם לא היה מספיק לתת רק מגיפה אחת גדולה, להפחיד את פרעה ולגרום לו לשחרר את היהודים?

הנציב שואל שאלה מרתקת: כתוב שלאחר כל מכה פרעה שכח שיש אלוקים וסירב להאמין שיהיה גמול על מעשיו. אם זה המצב, שואל הנציב, מדוע הוא לא נקם באלוקים בכך שיעניש את עמו? על שאלה זו עונה הנציב בגישה מעניינת. הוא טוען שבכל מגיפה היה היבט של דבר שבעצם הרג מספר מסוים של מצרים. הפחד למות, העונש המהותי, הרחיק את פרעה ואת המצרים מלנקום ביהודים.

לפי הנצי”ב, כאשר ה’ שלח את מכת הברד על המצרים, היא נחשבה לגדולה מכל המכות עד אז, כי היא גרמה ליותר נפגעים. השוו זאת לסיפורו של יונה: ה’ לא רצה להרוג אפילו את הרשעים בנינוה. להיפך, הוא רצה שהם יחזרו בתשובה ויסלח להם. אז ברור שאם ה’ הרג חלק מהמצרים, בטח הייתה סיבה טובה. מה שמחזיר אותנו לשאלתנו המקורית: מדוע ה’ לא פשוט עשה מגיפה אחת ענקית, ובכך הציל הרבה נפשות.

גישת “התקפה מסיבית אחת” הייתה למעשה הפילוסופיה של האמריקאים בסוף מלחמת העולם השנייה. הם הפציצו את הערים הירושימה ונגסאקי, והרגו למעלה ממאה אלף בני אדם, במה שהובן באותה תקופה כצורת ההרס המופלאה והמפחידה ביותר. הפצצה המאסיבית הזו אילצה את היפנים להיכנע מיד לכוחות בעלות הברית ומנעה פצועים אמריקאיים (ויפנים) נוספים בדרום האוקיינוס השקט.

הנציב מסביר כי המכות שבהן הוכו המצרים נועדו כדי שכל העולם יכיר ויתפלא ויראה שה’ כל יכול ונמצא בכל מקום. אם זה היה “נוקאאוט בסיבוב הראשון”, הלקח לא היה נלמד היטב. במקום זאת היה צורך למתוח אותו למשך זמן, לשדל ולהקניט את המצרים, ולהפוך אותם לצחוק כמו השיר “פרעה בפיג’מה באמצע הלילה”, כדי שלכל האנושות ה’ יהיה בתודעתם. למעשה, המצרי האחד שנשאר בחיים הפך בסופו של דבר למלך נינווה וזכר היטב את השיעור, וכך גרם לנינווה לחזור בתשובה שלמה.

הדרך שבה הוחזקו המצרים, אומר הנציב, הייתה עם איום המוות מדבר. כשראיתי את הנציב הזה, תהיתי: מהי התשוקה שאינה יודע שובע שיש לבני אדם להישאר בחיים? לאיזו מטרה הם רצו לחיות כל כך ולא למות? נראה לי שמלבד שזהו טבע האדם, אם הם היו מתים במגפה שהביא ה’, זה היה מראה שכל קיום העם המצרי היה חסר תועלת שהיו בכיוון הלא נכון. לבזבז את החיים כואב מאוד.

לאחר שאדם חי חיים מלאים ופוריים, קל להראות לו כמה טעויות שעשה בדרך, שאותן הוא עדיין יכול לתקן לפני מותו. אבל אם תראה לאדם שכל חייו הם טעות אחת גדולה, יהיה לו קשה מאוד לטפל בזה. אנו יכולים לראות זאת בהתנהגות המצרים: הם עשו “מהפכה” נגד פרעה והכריחו את היהודים לצאת; אבל ברגע שהפחד והיהודים נעלמו, הם חזרו להתנהגותם המושרשת ורדפו אחרי היהודים כדי להחזירם. הליבה הפנימית שלהם לא עברה שום שינוי. התפקיד שלנו בחיים להגשים ולהיות יצרניים. כאשר אנו קוראים את הקטע הזה בהגדה, חלק מתפקידנו הוא להעביר את עצמנו לנקודה שהאני הפנימי שלנו משתנה ומחבר אותנו לה’. זהו ההישג הגדול ביותר.

אנחנו חיים בתקופה של אי ודאות. למעשה, ישנם אנשים רבים שאפילו לא בטוחים אם הם צריכים להיות לא בטוחים או לא! אבל דבר אחד בטוח: ה’ שולח לנו את הודעותיו בכל הדרכים השונות על מנת שנגיע להכרה שה’ נמצא בכל מקום, ולשמור את תורתו. על ידי הקשבה למסרים הללו, אנו הופכים את חיינו לחיים ששווה לחיות.