יש תפילה ויש תפילה

עם תשעה באב מאחורינו, יש לנו תחושה מרירה-מתוקה. מצד אחד, אנו חשים קרבה לה’ ורצון אמיתי להתקרב אליו. יחד עם זאת, אנו חשים בכאב של הריחוק במשך כל כך הרבה שנים.

כילד צעיר, אתגרי התפילות בראש השנה ויום הכיפורים היו גדולים מאוד בעיני. התפילות פשוט נראו לי שימשיכו לנצח. כשהתבגרתי, התפילות נראו קצרות יותר ובכל ימות השנה הייתי מתגעגע לאותן תפילות של הימים הנוראים. בשלב מאוחר יותר בחיי, אפילו תשעה באב הפך ליום של קרבה לה’, עם התחושה המיוחדת המרירה-מתוקה שלו של “נחזור” – ובמהרה בימינו!

נראה לי די מתאים שפרשת ואתחנן נופל בשבת אחרי תשעה באב. פתיחת הפרשה עוסקת בתפילותיו הבלתי פוסקות של משה רבינו בגלל רצונו הבוער להיכנס לארץ ישראל. רבים מאיתנו (לפחות) אחרי תשעה באב, מרגישים בדיוק ככה. השקענו זמן ומאמץ רב בתפילות בתשעה באב, ובאמת יש לנו רצון לחזור לארץ ישראל האמיתית. עם זאת, אני מאמין שעלינו לעשות קצת בדיקה עצמית בנוגע לאופן שבו התפללנו.

מסופר על אדם שהגיע לחפץ חיים לבקש ממנו להתפלל לישועה מסוימת. החפץ חיים שאל את האיש: “לפני שבאת אלי להתפלל עבורך, האם התפללת בעצמך?” האיש השיב, “כמובן שכן!” החפץ חיים אמר: “אנא עשה לי טובה ורוץ חזרה לביתך והביא לי את התהילים שלך.” האיש חזר כעבור כמה דקות עם התהילים שלו ביד והחפץ חיים דפדף בין הדפים ונאנח. לאחר מכן עלה לראש ארון ספרים והוריד תהילים שחוקים ופריכים, שעמודיהם נצפו מדמעות. “זה היה התהילים של אמי. תהילים ששימשו לתפילות רציניות צריכים להיראות כך – ולא חדשים כמו שלך. ” (יש אמירה ביידיש: כל מחזור צריך דמעות וכל הגדה זקוקה לשפיכת יין. אחרת הם פשוט לא אמיתיים).

אף על פי שהתפללנו ואולי אפילו היו לנו מחשבות וכוונות נכונות לתשעה באב, תחושות הנחיצות העלולות להביא אותנו לדמעות חייבות להיות חלק מתפילתנו.

הגמרא אומרת לנו “תפלתן של צדיקים מהפכת דעתו של הקב”ה ממדת אכזריות למדת רחמנות” (סוכה יד:א). רעיון זה מודגם על ידי הסיפור הבא:

אחד מתלמידי הגאון מווילנה יצא עם בנו ובתו הקטנים למסע מסוכן כדי לעבור לארץ הקודש. תוך כדי הפלגה השתוללה סערה והסירה התפרקה לשתיים. הוא תפס את שני ילדיו על כתפיו וניסה לשחות הכי רחוק שהוא יכול לכיוון היבשה. בסופו של דבר כוחו דעך, והוא הבין שהוא יצטרך לעזוב את אחד מילדיו – אחרת שלושתם יטבעו. הוא נזכר בגמרא בהוריות שמדובר על מצב שאפשר להציל או גבר או אישה, צריך להציל את הגבר קודם. בלית ברירה הסביר האב את המצב לבתו, והיא הסכימה – ושיחררה את אביה ביד אחת. אבל כשהיד השנייה שלה נשמטה, היא צעקה: “אבא, הצל אותי!” תחינתה הנוקבת העניקה לאב זריקת אדרנלין, והוא צבר כוחות על-אנושיים, ובסופו של דבר הצליח להביא את שני ילדיו לארץ הקודש.

סיפור זה ממחיש כיצד דחיפות אמיתית יכולה לשנות ולהניע מישהו להגיב אחרת. כאן, האב קיבל השראה מהדחיפות של זעקות בתו, ובתפילות שלנו, אנו מקווים שה’ גם יעשה את אותו הדבר.

אנו נמצאים כעת בשבעא דנחמתא – כאשר אנו מתנחמים בידיעה שה’ מבין את צרתנו. אך אם אנו זועקים בדחיפות אמיתית, תפילתנו תיענה. המבי”ט אומר לנו, “כל תפילה שנאמרת בכנות תתגשם לפחות באופן חלקי.” משה רבנו התפלל מעומק ליבו להיכנס לארץ, והוא זכה לפחות לראות מיד את ארץ הקודש.

יהי רצון שנזכה שתפילותנו תהיינה אמיתיות ושנהיה מתנחמים בבניית ירושלים מחדש בשבועות המיוחדים הללו.